מחיאת כף בתפילה תופסת מקום מיוחד בעבודת ה׳ על פי דרכו של רבי נחמן מברסלב.
רבי נחמן הקפיד על הנהגה זו ודיבר עליה בהרחבה בליקוטי מוהר״ן, שם ביאר שעל ידי מחיאת כף אל כף בשעת התפילה זוכים להמשיך קדושת ארץ ישראל, לטהר את מחשבת האדם ממחשבות זרות ולהמתיק דינים.
רבי נחמן מלמד שכאשר יש דינים על ישראל, ריקוד ומחיאת כפיים פועלים את המתקתם ומעוררים רחמים.
בנוסף, רבי נחמן ביקש להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את צורת התפילה של החסידים הראשונים, שהתפללו בהתלהבות, בחיות ובכוח, ואף מחאו כפיים מתוך דבקות. משום כך, הקפיד שלא לבזות או ללעוג למי שנוהג כך בתפילתו.
עם זאת, הודגש שאין הכוונה למחוא כפיים באופן חזק ומרעיש, שכן רעש יתר עלול לנבוע מחיפוש תשומת לב ולהפריע לציבור, ועיקר המעלה תלויה בכוונה הפנימית ולא בחיצוניות המעשה.
טבע הרצון לדבוק בבורא עולם מתוך שמחה והתחדשות להביא את הנפש והגוף יחד לידי התלהבות הבאים לידי ביטוי גם התנועות הידיים.
