אחרי שנים של תפקוד בלי כיסופים, גילתה אודליה את הדרך אל הלב — דרך הצדיק, התפילה ועצות רבי נחמן

תנועה נכונה בלב: מטה כלפי חסד / ש' זיו

אודליה מספרת,
את הסיפור שלי אני מספרת בשביל לתת תקווה. כי יש תקווה בעולם. ויש צדיק כזה שהסיר לי את
הלוט מהעיניים – והחזיר לי את הפעימה ללב. ויש לו כוח לעשות את זה בשביל כל אחד ואחת
מישראל. ונתחיל מההתחלה.
זה היה לפני שש עשרה שנה. הייתי לאחר הלידה העשירית שלי. והתחושה הפנימית שאפפה אותי
הייתה חשוכה מאי פעם. תחת האישה המתפקדת והחיונית שהייתי, קמה אישה אחרת. עייפה
ועצובה, משרכת רגליים מכובד המסע. הבית המתקתק שלי שינה צורתו, ולי לא היה אכפת. העולם
נראה קודר ומשעמם. ולא היה לי חשק להיות חלק ממנו יותר. יום אחר יום עובר, ואני שקעתי בתוך
ענן אפור. כמעט לא זיהיתי את עצמי במראה. מה קרה לי? מה פתאום נחת עליי הדיכאון הזה? לא
מתאים לי בכלל. יש כאן עשרה ילדים לגדל! איך אני נותנת לעצמי ליפול ככה? זה כל כך לא לעניין!
"צאי לעבוד" יעצו לי כמה בני משפחה ומכרות שראו את כתפיי השחוחות וקלטו שעובר עליי משהו.
"את צריכה לצאת מעצמך, להחליף אווירה. לא כל היום סביב הילדים והטיטולים, תראי אותך". היו לי
עוד שני קטנים חוץ מהתינוק, לא היה קל לי לצאת, בפרט שההרגשה הכללית שלי הייתה כה נמוכה.
אבל מה לא עושים בשביל לחזור לחיים? אם צריך לצאת לעבוד – אצא! שחררתי תינוק זעיר
למטפלת, דבר שאצלי לא היה בנמצא, ויצאתי לעבוד. תלשתי את עצמי מהמיטה בכוח, ארגנתי את
הילדים בכוח. הכול בכוח. אבל למרות המאמצים שהשקעתי השכר לא הגיע. הדכדוך לא עזב אותי
לרגע. הוא בא איתי לעבודה וחזר איתי הביתה. הלך איתי לישון וקם איתי בבוקר. התפטרתי.
"את חייבת לטפל בעצמך", הייתה עצת הזהב השנייה. גם אני הרגשתי שאני חייבת משהו, אולי
באמת טיפול יעזור? הסכמתי. הלכתי לטיפול אצל פסיכולוגית מקצועית. אחת שתאבחן מה הבעיה
שלי. האבחון הוא חצי פתרון, כך אומרים. אומנם האבחנה הייתה: דיכאון אחרי לידה. גם אני ידעתי
את זה. זה לא חידש לי דבר.
אבל מה שאני ידעתי, והפסיכולוגית לא, שהדיכאון הזה עמוק הרבה יותר. הוא לא סתם הגיע. הוא
מבקש לספר לי משהו, להעביר מסר, ושיחות או כדורים רק משתיקים אותו לזמן קצוב. בפנים עמוק,
הוא צורח. מבקש טיפול שורש לדלקת החמורה שהתרחשה אצלי בלב… הוא משתולל ולא מתכוון
ללכת – עד שיתנו לו מענה. מה יהא עליי?
באותו הזמן לא הייתי מאלו שנהנות להתפלל או יוצאות לשיעורי תורה. נולדתי בבית חזק, גדלתי על
הערכים הנכונים וזהו. מאז שהייתי בת שלוש עשיתי מה שצריך. מה שחינכו. אז מה עכשיו? מבחינתי
הרוחניות שייכת לגברים בלבד… העבודה שלי הייתה 'מצוות אנשים מלומדה'. לרצות לקיים מצווה?
לרצות משהו בכלל? לא ידעתי שיש לי רצונות. בטח לא רוחניים. לא ידעתי שיש עולם שלם רוחני
מעבר לפינה שיכול למלא לי את הנשמה בכזה אור. חשבתי שזה משהו ששייך לבעלות תשובה או
לרבניות. לא לי.
אבל ביום שפוף במיוחד, חיפשתי במה להיאחז. וידיי נתקלו בספר קטן. "משיבת נפש" כתוב היה על
הכריכה. השם שלו עשה לי משהו. כן, אני רוצה מאוד שהנפש שלי תחזור אליי. תשוב ממסע
החתחתים, ממחוזות האופל. ואין לי שום עצה איך לעזור לה. פתחתי. התחלתי לקרוא על ירידות
ונפילות. על השם שמחכה לי ומתפאר בי. לי מחכים? אותי רוצים? בטוח? על מה מדובר פה בכלל?

היא תפקדה — אבל לא חיה: איך רבי נחמן החזיר לה את הלב

לא הבנתי עד הסוף, אפילו לא בערך, אבל הנשמה שלי התחילה לחוש בטל תחייה של דיבורי הצדיק.
התחלתי לקרוא בספר כסדר. כל פעם קצת. מצאתי את עצמי במהלך היום מחפשת שוב ושוב את
הספר הקטן שיספר לי שאני טובה ויש לי תקווה. ואפילו יום אחד, בלי שום התראה מוקדמת התחלתי
להתבודד. לדבר עם השם במילים שלי ולספר לו באיזה מצב אני נמצאת. שיבוא להאיר לי, שיוציא
אותי מפה. אור חדש התחיל להיכנס לי לחיים. וחיפשתי עוד מהטוב הזה שנגלה לי.
מצאתי עוד ספרים. גיליתי עוד עצות כמו עצת הצעקה. לצעוק מעומק הלב לבורא עולם עד שעצות
חדשות נגלות לך ממעמקים. שלוש שנים עסקתי בחומרים האלו של רבי נחמן. יום יום, בהתמדה.
מקום פנימי בתוכי התגלה, למרות הדיכאון שעדיין המשיך ללפות אותי בכבדות.

לאחר שלוש שנים של התחזקות וחיפוש, רציתי גם לנסות לטוס לאומן. לחפש את הרפואה שלי שם,
כה רבות מדובר על הנסיעה לצדיק בספרים, ואני זקוקה לישועה. למה לא לנסות? קיבלתי אומץ
וטסתי לצדיק.
הפגישה עם רבי נחמן הייתה מופלאה. כשנכנסתי לציון הרגשתי שאני במקום שכולו כף זכות. מישהו
מסתכל כאן רק על הטוב שלי. מישהו שמח לפגוש אותי. הרגשתי ריפוי עמוק כזה שמתרחש רק
מעצם העובדה שהגעתי למקום גניזתו של הצדיק. ידעתי שאני זקוקה לו עכשיו ביותר, הנפש שלי
חולה. הרבה זמן היא חיכתה להגיע. אולי מאז שנולדתי היא ביקשה את זה, אבל רק עכשיו היא ממש
כאן. כל רגע היה רפואה עמוקה. ואכן, בסיום המסע – הייתי ברייה חדשה.
חזרתי לארץ ובחסדי השם, חזרתי לעצמי לחלוטין. שוב הבית מתוקתק, ואני עסוקה בעשייה מבורכת
ולא בכאבי נפש מצמיתים. אבל הבנה אחת הייתה חזקה מכל: אני את רבי נחמן לא עוזבת!
לא התכוונתי להפסיק לחפש את הרפואות העמוקות שמצאתי. אלו לא עצות שמשתמשים בהן וזהו,
כמו איזו אנטיביוטיקה שמחסלת את הדלקת ואחר כך מפסיקים לקחת. אלו עצות לחיים! אני צריכה
את הצדיק!
שטף החיים אינטנסיבי כל כך. עוברים על כולנו פיתויים ומכשולים כאלו. אני רוצה להיות מחוברת
למשהו יציב. לצדיק יסוד עולם. ולא רק אני זקוקה לו. כל העולם זקוק לו.
תחושת שליחות חדשה פעמה בי. עברתי מקום חשוך כזה ובחסדי שמיים זכיתי לצאת לאור. ויש לי
עכשיו מתנה לתת לעולם. הכוחות והשמחה שקיבלתי, התקווה והאמונה – הם לא רק בשבילי.
התחלתי לדבר עם נשים. סיפרתי להן על מה שאני עברתי. סיפרתי להן על עצת ההתבודדות. מקום
שבו את יכולה להשיח את ליבך מכל מעברי הנפש, לפרוק ולהתחדש. התחלתי למסור שיעורים
ב'משיבת נפש' וב'השתפכות הנפש', שני ספרים שנהיו החמצן שלי, ולספר לנשים על אומן. תבואו!
למקום הזה שדן את כולנו לכף זכות; שמטה אותנו כלפי חסד; שנותן לנשמה החולה בגלות המרה –
רפואה עמוקה כזו, ששום מקום אחר לא יכול לתת לה.
בחסדי שמיים בשנים האחרונות, עם חברה יקרה ושמה אפרת, אנחנו מוציאות טיסות לאומן.
הנסיעות שלנו הן לא רק טיול אלא מסע היכרות. המטרה שלהן שנשים יכירו את רבינו ויקיימו את
העצות; שתהיה לכל אישה את הדרך להתחזק, להתעודד, להתחבר לתפילה; שהצדיק ייכנס להן
לחיים – ויהיה להן מתוק. אני זוכרת את עצמי כל כך רחוקה מתפילה. לא מחוברת. אבל מהיום
שמתוק לי – הכול פתוח. "על ידי תפילה אפשר לבוא לכל" אומר לנו רבינו.
לא משנה מי את ומאיפה את מגיעה, כל אחת יכולה להיות קשורה לתדר הקדוש הזה של רבי נחמן
מברסלב. גם אני לא ברסלב מהבית, גם בעלי לא. אבל בעלי והמשפחה תומכים ומעודדים את
המקום החדש שלי. כולם ראו איך ההתקרבות שלי לברסלב הייתה "תחיית המתים" עבורי.
הדיכאון הזה אחרי הלידה – בעצם אמר לי: היית מתפקדת עד היום, אבל לא היית חיה. הלב שלך לא
חווה כיסופים, התרגשות, רגשות עמוקים. עכשיו הגעת הביתה, לעבודה של הלב. ברסלב – זה
אותיות לב בשר (ש' וס' מתחלפות בלשון הקודש). מקום שבו את מרגישה את הנקודות הטובות שלך
וזה מניע אותך הלאה, מטה אותך כלפי חסד, מתדלק ונותן לך כוח. וגם במקומות שאת לא יכולה לדון
לכף זכות – יש את הצדיק. הוא דן את כולם לזכות!
בחסדי שמיים נולדו לי מאז עוד ארבעה ילדים. ויחד עם החיים, אני דבוקה בזה הצדיק. לא תמיד קל
לי לקיים את העצות, אבל יש מי שערב עליי! ואשתף אתכן בעוד סיפור:
הבן שלי ירד מהדרך בגיל 16, היה לי קשה מאוד. נסעתי לרבינו ואמרתי לו שאני לא מצליחה למצוא
בבן שלי נקודות טובות. אני לא מצליחה להטות אותו כלפי חסד – אז בבקשה, שיזמין אותו! זה היה
נראה מופרך מהמציאות שהוא ירצה לנסוע בכלל, אבל מסובב הסיבות סובב את זה בלי ההתערבות
שלי ובמתנת חינם!

בן דוד שהתקרב לרבינו, שכנע אותו לטוס איתו. וכך הוא הגיע, לא פחות ולא יותר, לראש השנה אצל
הצדיק! רבינו עשה איתו עבודה שאף אחד לא יכול לעשות. "והתבוננת על מקומו ואיננו" – הרשעות
פרחה והלכה לה. הבן שלי חזר בתשובה. לחזור בתשובה זה נס כל כך גדול בדור הזה, עם כל
הפיתויים וההסתות. וזה קרה. הוא חזר ורק הקדושה מעניינת אותו!
רבינו אמר: "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח" – הוא הבטיח לנו שעד שיבוא משיח יהיה מה שידליק
אותנו על הקדושה. שכל מה שהיה כבד ומר לנו בתורה ובמצוות – ייהפך למתוק. מטה כלפי חסד.

רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887