תשעה באב אינו רק היום שבו חרב בית המקדש. הרבה לפני שאבני ירושלים התפוררו באש, התרחש בו חורבן אחר – חורבן של אמונה שהתחיל מבכי.
הכול התחיל בלילה אחד.
המרגלים שבו מארץ כנען לאחר ארבעים יום. הם ראו ארץ טובה, אך בחרו לתאר אותה כמקום שאין בו תקווה. בפיהם לא הייתה בשורה, אלא פחד. לא הבטחה, אלא ייאוש. הם סיפרו על ערים בצורות, על ענקים אדירים, על מלחמות שאין להן סוף, עד שלב העם כולו נשבר.
ואז ירד הלילה.
מחנה שלם פרץ בבכי. לא אדם אחד, לא משפחה אחת – אומה שלמה. מאות אלפים עמדו מול עתידם, והאמינו שאין להם שום סיכוי.
חז"ל גילו לנו מה היה אותו לילה: ליל תשעה באב.
ועל אותה בכייה נשמעה הגזירה הנוראה: "אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות."
זו לא הייתה רק תגובה לרגע של חולשה. זה היה רגע ששינה את ההיסטוריה.
העם כבר עמד על סף הארץ המובטחת. כל ההבטחות האלוקיות עמדו להתגשם. אבל במקום להביט קדימה – הוא הביט אל הפחד. במקום להאמין – בחר להתייאש.
המרגלים אמרו: "ארץ אוכלת יושביה."
יהושע וכלב זעקו: "טובה הארץ מאוד מאוד… אם חפץ בנו ה' – והביא אותנו אל הארץ הזאת."
אבל קול האמונה נבלע בתוך סערת הפחד.
התוצאה הייתה קשה מנשוא. דור שלם איבד את הזכות להיכנס לארץ. ארבעים שנות נדודים נגזרו עליו, עד שאחרון הבוכים ייעלם מן העולם.
אך בכך לא הסתיימה הגזירה.
בכי: שבירה ותיקון
מאותו יום הפך תשעה באב ליום שבו שבים ונפתחים פצעי האומה. כאילו אותו בכי ראשון הותיר חותם עמוק כל כך בנשמת ישראל, עד שכל שבר גדול בהיסטוריה מצא את דרכו אל אותו התאריך.
חורבן הבית הראשון.
חורבן הבית השני.
נפילת ביתר.
גירוש ספרד.
ועוד דורות של דמעות.
האם חלילה מדובר בנקמה?
רחמי ה' אינם נקמה. גם כאשר הדין קשה, מטרתו לרפא ולא להרוס; לתקן את שורש הקלקול ולא להעניש לשם העונש.
והרי זה עומק דברי חז"ל.
באותו לילה קדום נולד בכי של ייאוש. בכי שאמר: "אין עתיד. אין תקווה. אי אפשר."
בכי כזה אינו נשאר בלב האדם בלבד. הוא מחלחל אל המשפחה, אל העם, אל הדורות הבאים. הוא יוצר מציאות של חולשה פנימית ושל אובדן אמון.
ולכן גם התיקון מוכרח לעבור דרך הבכי.
אלא שזהו בכי אחר לגמרי.
בכל תשעה באב עם ישראל יושב על הארץ ובוכה, אך אין זו בכיית המרגלים.
זהו בכי של געגוע.
בכי של אמונה.
בכי של מי שיודע שהאור הסתלק – אך עוד ישוב.
חז"ל לימדו: "גזרה על המת שישתכח מן הלב."
כך ברא הקב"ה את האדם. הזמן מרכך את הכאב, והזיכרון דוהה, כדי שאפשר יהיה להמשיך לחיות.
אבל אם כן, כיצד ייתכן שאחרי קרוב לאלפיים שנה עדיין יושבים יהודים על הארץ ומתאבלים על בית שנחרב?
כיצד לא נשכח?
התשובה עמוקה.
מפני שבית המקדש איננו עבר שנעלם.
הוא עתיד שלא הושלם.
אין אנו מתאבלים על דבר שאבד לעד, אלא מצפים לדבר שעוד עתיד להופיע. משום כך אין הנחמה שלמה, ואין הלב מסכים לשכוח.
זהו איננו קבר – אלא יסוד שעוד ישוב להיבנות.
ולכן דמעות תשעה באב שונות כל כך מן הדמעות הראשונות.
אז בכו מתוך ייאוש.
היום אנו בוכים מתוך אמונה.
אז אמרו: "לא נוכל."
היום אנו אומרים: "עוד נזכה."
אז איבדו את התקווה.
היום אנו שומרים עליה מכל משמר.
בכל שנה שאנו שבים ומתאבלים, איננו מחזקים את החורבן – אלא מחלישים אותו. כל דמעה של געגוע מתקנת עוד מעט מן הבכי הקדום. כל קינה היא הכרזה שהברית עדיין חיה. שכל ההבטחות עוד עומדות בעינן. שהקב"ה לא עזב את עמו.
יום יבוא, והבכי האחרון יסתיים.
החורבן יפנה את מקומו לבניין.
הגלות תהפוך לגאולה.
והדמעות, שהחלו בלילה ההוא במדבר, יהפכו לשירת שמחה בירושלים הבנויה.
מעובד עפ״י שיעורו של הרב ארז משה דורון מתורת רבי נחמן מברסלב