מַעֲלַת הַמִּתְקָרְבִים אֵלָיו – דש (יד)
שָׁמַעְתִּי בְּלִיפֶּוִיץ שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם אַנְשֵׁי־שְׁלוֹמֵנוּ דְּשָׁם וְאָמַר מָה אַתֶּם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, וְכִי מַסְפִּיקִים יְמֵיכֶם וְכֹחֲכֶם כֻּלְּכֶם לְתַקֵּן פְּגָם אֶחָד מִמַּה שֶּׁקִּלְקַלְתֶּם. רַק אֲנִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה בִּשְׁבִילְכֶם, וְיֵשׁ לְאֵל יָדִי לְתַקֵּן הַכֹּל כָּל מַה שֶּׁקִּלְקַלְתֶּם עַד הֵנָּה, רַק הָעִקָּר מֵעַתָּה לֹא תַעֲשׂוּ עוֹד. וַאֲפִלּוּ מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה אֵינִי מַקְפִּיד עַל הַשְּׁגָגוֹת שֶׁתַּעַבְרוּ חַס וְשָׁלוֹם, רַק הָעִקָּר שֶׁעַל־כָּל־פָּנִים תִּשְׁמְרוּ עַצְמְכֶם מִמֵּזִיד וְעוֹד דִּבֵּר מִזֶּה הַרְבֵּה:
באדיבות באתר רבינובוק
