איך גילוי ההתבודדות ותפילה פשוטה עם ה' הפכו מסע של כאב ובדידות לדרך של תקווה, ריפוי וקרבת אלוקים.

ברכי מספרת,

הייתי בחורה טובה מסמינר טוב. לומדת, חברותית, גומלת חסדים. לא בולטת מדי, גם לא נחבאת אל הכלים. משהו נחמד באמצע. ההורים אמרו שאני ילדה טובה, שקטה וצייתנית. המורות פיזמו עליי תשבחות, החברות חיבבו אותי. לא היה משהו רע להגיד עליי. הכול היה כל כך בסדר, חוץ ממני עצמי. 

אני התהלכתי בעולם ומשהו כרסם בתוכי. מציק, מעיק, מייסר. לא ידעתי מהי התחושה הזו. משהו שבין עצב לבדידות. בערך מגיל 15 הרגשתי אותה, וכשהיא תקפה זה הציף את כולי. שום חברה לא עזרה לתחושה המייסרת הזו ללכת. הייתי כל כך לבד. ולא הרגשתי שיש לי את מי לשתף. בעצם, הרגשתי שאם אשתף – ילעגו לי. מי יבין אותי בכלל? בחורה מוזרה שמתלוננת על בעיות שאינן קיימות. לאחיותיי הנשואות בטח לא היו כאלו תחושות נוראות כשהן היו בחורות. 

יום אחד ראיתי את אחת החברות השוליות בכיתה עם דיסק-און-קי קטן. היא פתחה קלמר כסוף והכניסה אותו לשם. "מה יש בו?" שאלתי מסוקרנת. תיארתי לעצמי שהיא ביקשה להדפיס עבודה בהיסטוריה או אולי להעביר קבצי מוזיקה. החברה חייכה אליי חיוך צופן סוד, וביקשה שזה יישאר ביננו. "ברור" הבטחתי. בחיים לא הלשנתי על חברה. אבל כשזו פתחה את פיה – התחרטתי אלף פעמים על הסקרנות שלי. 

מסתבר שהוא לא תמים כלל, המכשיר הזה. ומה שיש בתוכו הוא מסוג הדברים שצופים בהם, ואלו לא מצגות של בית יעקב. "רוצה להעתיק לך למחשב? בכיף", שלפה אותו החוצה מהקלמר הכסוף, "תחזירי לי מחר", חייכה בנדיבות. עמדתי מולה בלי נוע. החברה ראתה את הקושי שלי ו"נחלצה" לעזרתי. 

"שווה לך", קרצה. "וזה ממש נקי יחסית", הוסיפה הרגעה למצפון המאותת. ידעתי שאני צריכה לברוח, לסרב בהחלטיות ולא להסתכל אחורה. אבל לא יודעת למה, לקחתי את זה. הייתי נואשת למשהו שאין לו שם. ריק לי ועצוב. ואולי הצפייה הזאת תשתיק את הקולות שסוערים בי, במיוחד בלילות. 

בלילה, הכנסתי את המכשיר הקטן בזהירות למחשב, אלפי קבצים נגלו לעיניי. בבת אחת נסחפתי למחוזות האופל. צפיתי וצפיתי וצפיתי. כמעט בלי הכרה צפיתי. זה היה נורא, זה היה משתק. ואני לא הצלחתי לעצור. מאותו לילה נהיה לי נוהג חדש. בתשע בערב נעלתי על עצמי את הדלת בחדר, שהיה כולו רק שלי אחרי חתונתה של אחותי, והכרזתי שאני הולכת לישון. אבל לפחות עוד שלוש שעות לתוך הלילה, הענקתי לו, למכשיר. 

שבועות הפכו לחודשים ואני טרוטת עיניים, מרגישה שעוד רגע הסבל הזה יגמור אותי. כשצפיתי לא הרגשתי כלום, אבל כשחזרתי לעולם הרגשתי נורא פי כמה. עוד רגע ואין אותי בכלל. והפלא – שאף אחד לא הרגיש שעבר עליי משהו. מסתבר שאני שחקנית מצוינת.  מרחתי מדי בוקר את התחפושות של בת הסמינר הצייתנית ויצאתי מהבית. 

לילה אחד, תוך צפייה בלתי נגמרת נזכרתי שיש רבי נחמן בעולם, ונשכתי שפתיים חזק. רבי נחמן! איפה אני, ואיפה אני אמורה להיות! בושה נוראה שטפה אותי, אבל גם תקווה. אמרתי לעצמי: ברכי, את תטוסי אליו! את חייבת אותו. תראי מה המצב שלך! הוא רופא גדול, רופא של נשמות. אבא שלך טס אליו כל ראש השנה, עכשיו התור שלך לנסוע. תראי כמה את אומללה, מכורה, ואיך הסבל הזה בלתי נתפס. מכשיר קטן מוציא אותך מהעולם הזה ומהעולם הבא. אין לך בררה, סעי! 

מאז התחלתי לכסוף. אני רוצה לאומן. לבוא לרבי נחמן. לצאת מהבוץ. תכננתי איך אני משכנעת את אבא ואמא, איך אני עובדת בשביל הנסיעה הזו, עם מי אני נוסעת, ואיפה אשן… ראיתי בעיני רוחי את הציון הקדוש. אפילו ניגוני אומן ראש השנה התנגנו לי בלב.  

אבל יחד עם הרצון הטהור החדש – הרגשתי כיווץ בלב. איך אבוא אליו וידיי ריקות ומלוכלכות? ככה באים? עם אלפי שעות צפייה מאחורייך? לא יפה. רציתי להביא לרבינו משהו טוב. משהו אמיתי. העברתי עיניי בחלל החדר ועיניי נחו על מדף הספרים. ספרי נביא וחומשים, קיצור שולחן ערוך, ולהבדיל ספרי אלגברה וגיאומטריה יחד עם ספרי קריאה… גם לרבינו יש ספרים. אלמד ספר אחד, אחר כך אגיע אליו. זו תהיה המתנה שלי אליו. הקצת שאני מסוגלת לתת…

"מוישי, מה הכי מתאים לי ללמוד? אני רוצה ללמוד ספר של הרב'ה", ביקשתי מאחי הבחור שחזר לשבת. מוישי הרהר רגע ואמר: "השתפכות הנפש יתאים לך בדיוק. ילדים בגיל שבע לומדים אותו, אז בטח שזה יהיה טוב גם לך". וכבר ניגש למדף הספרים, שלף כרך קטן והגיש לי. 

"תודה" מלמלתי, הודיתי בתוכי שבנים לא שואלים הרבה שאלות. לקחתי את הספר לחדר. פתחתי וראיתי את המילים הגבוהות. איך אצליח לבד? אני בטח אתייאש ולא אלמד טוב. ידי חייגו לחוי, חברה שלי, שלא ידעה דבר על העיסוקים המפוקפקים שתוקפים אותי בלילות. גם חוי באה מבית ברסלב וגם לה רצון לטוס לאומן… 

"חוי, רוצה ללמוד חברותא בספר של ברסלב?" שאלתי אותה. חוי קצת תמהה. היא לא הכירה אותי כאחת מאלו שלומדות ספרי קודש, ואני לא סיפקתי שום הסברים על הרצון הלמדני שתקף אותי. בסוף היא הסכימה. "טוב, נתחיל. אולי בזכות זה ההורים שלי ישתכנעו לשלוח אותי לאומן". 

כוחה של התפילה – הדרך לצאת מהחושך אל האור

תמונה

"אהה", הנהנתי. הלוואי באמת. 

מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, מִי הֶחָס עַל נַפְשׁוֹ בֶּאֱמֶת, מִי הֶחָפֵץ לִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, שֶׁעַל יָדָהּ מְקַבְּלִים עִקַּר הַחִיּוּת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי. וְעַל יָדָהּ מַשְׁפִּיעִין חִיּוּת לְכָל הָעוֹלָמוֹת…

אנחנו מתחילות לקרוא על מעלת התפילה. ועולם חדש ורוחני נפתח לעיניי. עולם ושמו עצת ההתבודדות. יחד עם הלימוד – התחלתי לפתוח את הפה ולדבר עם השם. גיליתי משהו מדהים. יש לי קשר זמין 24/7 לבורא עולם, יש לי אפשרות לספר לו הכול. הוא אוהב אותי ורוצה לשמוע אותי בכל מקום שאני נמצאת! גם בשאול תחתיות של הצפייה הכפייתית שתקפה אותי הוא מחכה לשמוע אותי. פתאום גיליתי שמה שאני מרגישה הוא חשוב, מה שקורה איתי – מעניין, ואת הכול, בפרוטרוט יש לי למי להשיח, כמו לחבר טוב אמיתי! 

אני לא יכולה לתאר מה הלימוד הזה עשה לי. זה היה כל כך חזק. ליד הבית שלי הייתה חורשה נחמדה. הלכתי בצהרים, כשאין בעיה של צניעות, ישבתי בספסל והתחלתי לדבר. גם כשלא היו לי מילים, המילים של השתפכות הנפש נתנו לי כוח. לפעמים הייתי לוקחת איתי את הספר הקטן, פותחת ומתחזקת. 

וְאָמַר שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵין יְכוֹלִין לְדַבֵּר כְּלָל. אֲפִלּוּ כְּשֶׁמְדַבְּרִין רַק דִּבּוּר אֶחָד גַּם כֵּן טוֹב מְאֹד. וְאָמַר שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר רַק דִּבּוּר אֶחָד יִהְיֶה חָזָק בְּדַעְתּוֹ וִידַבֵּר אוֹתוֹ הַדִּבּוּר כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר וָעֵרֶךְ (ד').

אבא שלי הצדיק, שלמד כל היום ולא היה לי שיח איתו; אמא שלי העסוקה, שהשיח איתה היה טכני בעיקר ובלי רגשות; החברות הצוחקות והקלילות שהדיבור איתן היה מלמעלה כזה – הכול נשאר בצד. עכשיו היה לי למי לדבר באמת. עכשיו יש לי למי להשיח את תחושות הלב הכואב, הגולה, המתוסכל. למי לספר שאין לי כבר כוח, שאני לבד, לבד, לבד… שכואב לי ואני לא יכולה יותר. ואחר כך, פתאום להרגיש כל כך קרובה ואהובה. 

הרגשתי שגילו לי את הסוד של החיים, שנתנו לי את המפתח לכל הדלתות, שמצאתי את השביל דרכו גם אני, איך שאני, אוכל להיות צדיקה. אפילו שעכשיו אני עדיין רחוקה מזה. גיליתי שגם אם התפללתי על משהו ולא הצלחתי – עצם התפילה עליו כבר מעידה שאני שייכת לשם ממש, ומסתכלים עליי בשמיים אחרת לגמרי כי ביקשתי עזרה. למדתי לדבר עם השם יתברך פתוח. לספר על הקושי שלי עם הצניעות, ועל קשיים עם החברות, על הרצונות הסותרים, על הבלבולים והנפילות…  

בסמינר שלי דיברו הרבה על יראת העונש, אבל על האהבה המדהימה לבורא, על רגעים של קרבה – לא דיברו מספיק. פתאום הרגשתי אותם. זה קרה לי ממש! ואי אפשר לתאר כמה זה מרגש וממלא. 

לא תמיד הלכתי לחורשה, הרבה פעמים התבודדתי בבית. ההורים שלי התרגלו שבשתיים עשרה בלילה אני יוצאת למרפסת, יושבת על הערסל ושוהה שם שעה. 

"מה את עושה שם?"

"מדברת" אמרתי. 

"מה, כל כך מאוחר מדברים עם חברות? לא שייך". 

"לא עם חברות, עם השם", חייכתי. והם עזבו אותי לנפשי.  

תוך זמן קצר מחקתי את הקבצים הרעים ויחד איתם את התקופה הדהויה מחיי. הירידה הזו הייתה מקפצה לעלייה נפלאה, ברוך השם.  

ומה עם אומן, אתן שואלות? בגיל שמונה עשרה מכסת הכיסופים שלי התמלאה. זכיתי לטוס לאומן לראשונה. כשחזרתי משם היה לי ברור שאתחתן רק עם חתן ברסלב. וכך היה. במהרה מצאתי את עצמי כלה לחסיד נאמן. 

כשבאנו לראשונה הביתה כזוג צעיר, אבא שלי לקח את בעלי למרפסת ואמר לו: "אתה רואה את הערסל כאן? כל יום היא התפללה עליך פה".

היום אני מדריכה נשים ונערות פשוט לדבר עם השם. מספרת להן את הסיפור שלי. סיפור של בעלת תשובה מהחרדי. כזו שאף אחד לא ידע את רגעי השפל שלה. אבל רק היא יודעת איך רבינו הציל לה את החיים ברגע האחרון. 

יהדות היא לא ירושה, ולא מחתימים כרטיסים אצל בורא עולם. זה שאת נולדת בבית הנכון, והתחנכת בחינוך הנכון – לא אומר כלום. כל אחת אחראית לחבר את הלב שלה למעלה. ואין כמו רבי נחמן בשביל העבודה הזו. רבינו מדבר איתנו על דברים שהם מתחת לפני השטח, על כל הדברים ה"פדחניים" שאף אחד לא מעלה בקול. אלו שמטאטאים מתחת לשטיח. ברור שצריך להיות צדיקים! ברור שצריך להתפלל בכוונה! ברור שאסור לעשות עברות. אבל איך עושים את זה? איך מתגברים על ההבל הבלים שמשתולל בחוצות? זה אף אחד לא מגלה לך. תתמודדי לבד! 

רבינו לעומתם, נמצא ועוזר. הוא לא זורק לך משפטים כמו: לא קיימת מצווה? תענשי ושלום. הוא מנחם, הוא נותן שביל לחזור, מסביר איך. מספר על הנשק האמיתי שיש לכל אחת מאתנו – נשק התפילה. שהוא חזק! הכי חזק בעולם.  

מהלימוד של השתפכות הנפש גיליתי ששום מילה לא נאבדת. כל מילה שלי, גם מעוכה, קצרה וחלקית – שווה ופועלת. זהב טהור ממש. אני מאחלת לכל אחת שקוראת אותי עכשיו, לא לוותר ללב שלה. ללמוד השתפכות הנפש. כתוב שם איך עושים את זה. וגם אם בלימוד ראשון לא הכול מובן ואולי יראה קצת גבוה, לא נורא. הנשמה מבינה. והפה שלך יתחיל לדבר בעזרתו יתברך. 

רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887