גם כשהאורות חולפים והלב מרגיש שאיבד הכול, הדעת של הצדיק ממשיכה לפעול. ההמתנה, המסע וההתחדשות הם חלק בלתי נפרד מהדרך אל הגאולה האישית.

פַּעַם אֶחָד חָלַם לְהַסוֹחֵר שֶׁבָּאוּ אֲנָשִׁים וְעָשׂוּ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, [דְּהַיְנוּ אריזות] וְשָׁאַל אוֹתָם: מָה אַתֶּם עוֹשִׂים?
וְהֵשִׁיבוּ: לָשֵׂאת הַכּל אֶל הֶעָנִי הַנַּ"ל
וְחָרָה לוֹ מְאד מְאד עַל שֶׁהֵם רוֹצִים לָשֵׂאת כָּל הוֹנוֹ מִבֵּיתוֹ אֶל הֶעָנִי וְלִכְעס עֲלֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁהֵם אֲנָשִׁים רַבִּים
וְהֵם עָשׂוּ חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת מִכָּל אֲשֶׁר הָיוּ לוֹ, מִכָּל סְחוֹרוֹתָיו וְהוֹנוֹ וּרְכוּשׁוֹ
וְנָשְׂאוּ הַכּל כַּאֲשֶׁר לַכּל אֶל בֵּית הֶעָנִי הַנַּ"ל
וְלא הִשְׁאִירוּ כְּלוּם בְּבֵיתוֹ כִּי אִם דָּפְנוֹת הַבַּיִת רֵיקָם
וְחָרָה לוֹ מְאד מְאד וְהֵקִיץ וַיַּרְא וְהִנֵּה חֲלוֹם
וְאַף שֶׁרָאָה שֶׁהוּא חֲלוֹם, וּבָרוּךְ הַשֵּׁם, הַכּל אֶצְלוֹ
אַף עַל פִּי כֵן הָיָה לִבּוֹ נוֹקְפוֹ מְאד
וְחָרָה לוֹ הַדָּבָר מְאד מְאד עַל דְּבַר הַחֲלוֹם
וְלא הָיָה יָכוֹל לָצֵאת מִדַּעְתּוֹ דְּבַר הַחֲלוֹם הַנַּ"ל

שלום לחברות,

חושבת על עבודת השם שלי: אני באורות על איזו עצה, למשל התבודדות, ריקודים או אזמרה – מתחילה ואז פתאום הכול נשכח, אני מאבדת את זה וחושבת איך בתקופה ההיא הייתי מתבודדת או רוקדת… איך אפשר לקחת משהו מכל האור הזה ולהכניס אותו לחיים שלי בקביעות?

רבקה

גם כאשר נדמה שההתעוררות נעלמה, הדעת שנקלטה ממשיכה לפעול בעומק הנפש עד שתתגלה מחדש

שלום רבקה יקרה,

המעשיה שלנו מתחילה במציאות שבה אין דרך לצדיק (הסוחר) להשפיע על העני, ולשניהם אין בנים שיוכלו להמשיך השפעה בעולם. ואז מתרחשת תפנית בעלילה דרך חלום. בחלום, כל הונו של הסוחר הולך לעני. העני לא באמת יכול לקבל את הדעת של הסוחר. הצדיק הולך איתנו, העניים, סחור סחור. הוא מוכן לאבד המון דעת, כדי שאנחנו נספוג כמה טיפות. 

ומה קורה איתנו, העניים, שפוגשים עושר גדול כזה? אנחנו עושים "פאקין-פאקין" – חבילות חבילות, אורזים הכול לכדי 'חבילה', מנסים לקחת בעלות על הדעת הנוראה הזו. "וְלא הִשְׁאִירוּ כְּלוּם בְּבֵיתוֹ כִּי אִם דָּפְנוֹת הַבַּיִת רֵיקָם", רוקנו את התוכן מהדיבורים של הצדיק, נשארו רק התבניות. מדברים איתנו על גאולה! על חיים טובים ומאושרים עם דרך ברורה ומתוקה, ואנחנו? מפהקים ומצליחים לספוג טיפה אחת או חצאי דברים. 

חלום משמש להעביר ידע מעולם אחר, מהתת-מודע או מהעתיד. יש חלומות עם ריח. את מתעוררת ואומרת: יש פה משהו אמיתי. מישהו דיבר איתך שם. החלום מתרחש במציאות של 'מדמה' – כשהמדמה מבורר זו תשתית לנבואה, הבעיה שאין בירור בתוך החלום, המוח עובד בלי הבקרה ששומרת שלא נגלוש לדמיון. לכן אנשים מוצאים יצירתיות ב'מצב כפית' כשהשליטה של המוח משתחררת. 

מה זה החלום? העולם הזה "כחלום יעוף וכרוח נושבת". כשתהיה דעת – תהיה גאולה בכל העולמות, ועכשיו גם הגלות היא חלום. יום אחד נתעורר ממנה ונגיד:"היינו כחולמים" – איך שמענו את כל הדעת הזו, והיינו בתוך שינה, לא הצלחנו לברר אותה. 

כשמגיע גואל לחיים שלנו, כשצדיק עליון מטפטף לנו מהדעת שלו קצת בהירות, אנחנו לא יכולים לתפוס הכול, אנחנו בתודעת חלום. נניח שאת מתחילה ללמוד ספר, לדבר עם ה' או לרקוד, הכול נדלק לך, אבל פתאום הדעת הזו עוברת תהליך של ביזיון. תוך כדי הקבלה, את גם מאבדת. ככה זה. משהו מתחיל לחמוק.

הצדיק לא רוצה לאבד את הדעת, כי חבל! לאן זה הולך? ואכן הדעת תימסר בידי העני ויהיה הפסד גדול כי לעני אין כלים. והסוחר ייפול ממדרגתו. כך בגאולה, הצדיקי אמת נופלים ממדרגתם, מזלזלים במשה רבינו, הוא נעלם ונסתר, מזלזלים בתורת רבינו הקדוש, מתנגדים אליו. והעני נשאר עני.

אבל לא לנצח המצב הזה ימשיך. הסוד זה להמתין. בזוהר כתוב שהנשמה שלנו ירדה לתוך הגוף, שנמשל למדבר, ובתוכו אנחנו עוברים מ"ב מסעות. בין מסע למסע עם-ישראל צריכים להמתין כדי לקבל את השפע. יש פה מהלך, עלילה שלמה שמתרחשת. אי אפשר שמיד תעבור כל הדעת לעני. קודם כל הוא יאבד אותה, הוא ינסה לארוז אותה יפה, לקחת אותה לעצמו. הוא לא מבין באמת איך אפשר להשתמש בסכו"ם, חבקי-מפיון ופלייסמנטים, הוא זורק את כל הכלים השבירים והיקרים יחד, אבל קודם כל ניקח, שיהיה.  

בני ישראל הלכו במדבר כדי לברר את ניצוצות הקדושה שנפלו שם על מנת להחזירם לקדושה. עצם הנוכחות של בני ישראל במקומות שבהם חנו במדבר, העלתה את הניצוצות. ולפי צורך הבירור במקום, היה משך זמן החניה, פעמים י"ב שעות, פעמים שנה וכו'. בירור נפלא ועצום זה נעשה בעזרת השם, וכמו שנאמר: "עַל פִּי הַשֵּׁם יַחֲנוּ, וְעַל פִּי הַשֵּׁם יִסָּעוּ "(אור החיים לבמדבר ט כג). 

"כי כל המסעות… הם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו. כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים… ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה… ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע" (דגל מחנה אפרים ד"ה ויכתוב משה).

השם מביא אותנו למקומות שבהם יש לנו שליחות. לפעמים היא קשה ומייגעת. יש תקופות של "מִתְקָה" ויש תקופות של "חֲרָדָה". ההמתנה היא חלק מעבודת השם, ודווקא אחרי שבירה והתפרקות מאיר אור של גאולה. לא נוכל לחוש באור הזה בלי לעבור את ייסורי הגלות.

"וְלִכְעס עֲלֵיהֶם אִי אֶפְשָׁר, שֶׁהֵם אֲנָשִׁים רַבִּים" – זה המצב של כל עמ"י, אי-אפשר לכעוס עלינו. אבל דרך הבהלה של הסוחר מלאבד את הדעת, מתהדק הקשר ביניהם. בתחילה הכול בהסתרה גדולה, נראה שאין לנו כלום, שאיבדנו, שהתרחקנו, אבל זה תהליך שחייב שיקרה. וכל רצון ותפילה מתקבלת, גם אם נראה שכרגע איבדנו הכול. 

יוסף הצדיק התפלל אצל אמו, ולמרות שתפילתו כביכול לא נשמעת, הוא מקבל הכול בהכנעה ובהסכמה לעבור את המסע שלו. רק בסוף הדרך הוא רואה איך הכול היה לטובה. 

זה דורש מאיתנו להתמסר לתורות, להסכים לקבל, ואז לאבד, ולהצטער, ולהבין שאנחנו ישנים, אבל להמשיך לקבל את הטפטופים שאנחנו כן מצליחים לספוג ולחטוף בתוך השינה הגלותית העמוקה שלנו. וכשאני מגלה שאני נוסעת על הכביש של העניות, אני מוזמנת להתעורר, ולשמוע את הקריאה: "חדלו מלהיות עניים. שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם" (מעשה משבעה קבצנים), באיזו עצה תרצי להתחיל היום, מחדש לגמרי?

רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887