לְעִנְיַן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל (בְּרָכוֹת נה: כְּתֻבּוֹת סב.): ״אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם״, סִפֵּר שֶׁאֶצְלוֹ הָיָה כָּךְ מַמָּשׁ; כִּי בִּימֵי נְעוּרָיו בְּעֵת שֶׁיָּגַע בַּעֲבוֹדַת ה’,הָיָה לִפְעָמִים עוֹשֶׂה אֵיזֶה אֲנָחָה, וְאַחַר כָּךְ הָיָה מְנַסֶּה עַצְמוֹ אִם יוּכַל לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו וְלֹא הָיָה יָכוֹל אָז לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו, כִּי גּוּפוֹ הָיָה מִשְׁתַּבֵּר בֶּאֱמֶת מַמָּשׁ מֵחֲמַת אַנְחָתוֹ.
באדיבות אתר ויקיטקסט
