איך עייפות, לחץ ועצבים משפיעים על החינוך — ואיך אפשר לעצור לפני ההתפרצות

לא להיכנס לניסיון הכעס / גב' צ' פלדמן

גם הפעם, כמו בחודש שעבר, נמשיך להרחיב בנושא מידת הכעס הקשה והמקולקלת. 

מתי אמא עצבנית? לרוב כשהיא עייפה, רעבה, או במחילה, צריכה להתפנות. צרכים בסיסיים שחסרונם מערער את הנפש. כשאמא נמצאת בשעת לחץ אי אפשר לקרוא לביטויים שיוצאים ממנה "חינוך", זה יותר "פריקת עצבים". נכון, לא תמיד יש לנו את הזמן הדרוש לטובת הגוף שלנו. לפעמים אנחנו אומרות לגוף "תסתדר", אין זמן לאכול/לשתות/לישון/להתקלח עכשיו. יש לחץ, עומס, הרבה ילדים ועניינים סביב. אבל עם כל ההתגברויות והוויתורים של אמא על עצמה, היא נכנסת לניסיון הרבה יותר מר מאשר אם הגוף היה רגוע. 

כשאת בניסיון העצבים

כשאת בניסיון את צריכה להיזהר יותר על הדיבור שלך. הילד לא אשם שהוא צריך כל מיני דברים דווקא כשאת לחוצה. ואין שום הצדקה להתנהגויות שליליות שנובעות מהדחפים של הגוף.

את עייפה? עצמי את העיניים קצת. רבינו קורא לזה: "נייחא דמוחין". השינה היא בשביל המוח לא פחות מאשר רק לגוף. יש נשים חכמות שפתאום "נעלמות". איפה אמא? הלכה לישון! זהו, נגמר. (כמו שיש איפה אמא? מתפללת/מתבודדת/הלכה לקניות והילדים מקבלים את זה בסוף) זה גם חינוכי לילדים – שילמדו: כשהם צריכים משהו בסיסי – שיתנו אותו לעצמם. 

בספר "ירושלים של מעלה" יש סיפור על אמא שאכלה את הביצה היחידה מהחלוקה שהייתה בבית. אותה האם חשבה, למי אתן את הביצה היחידה? לאבא התלמיד־חכם? לבחור הישיבה שצריך כוח? או אולי לבחורה שעוזרת? ובסוף פסקה: לאמא שמנהלת את כל הבית הזה מגיעה הביצה. היא הכי צריכה את הכוח שהביצה הזו תיתן לה. אהבתי את הסיפור הזה. כי כשאמא נותנת לעצמה את הצרכים הבסיסיים שלה – זו מסירות נפש עבור הבית. 

הכעס לא מחנך — הדוגמה האישית כן

לא להתיר חרצובות לשון

כשהייתי צעירה שמעתי מהרבנית נוישטט ז"ל שבן אדם מתנהג עם ילדיו כמו שהוא לא מעז לנהוג עם שום בן אדם בעולם. לא האמנתי לזה. שאני אתנהג בבית בצורה קשה ולא סבירה? היו לי אז רק ילדים קטנטנים. זה נראה לי בלתי אפשרי. אבל ברבות השנים ראיתי שכן! אמא מתירה את חרצובות לשונה בביתה, מה שהיא לא תעשה בשום מקום. 

לצערנו, הרבה פעמים הדיבורים האלו נוגעים בדברי תורה. יש לנו מטרות יפות לחינוך ילדים: למשל, שתמיד יברכו ברכות הנהנין או שחצאית תכסה את הברכיים בכל מצב. הרבה פעמים אמא עם עצבים רופפים תעיר בלי גבול על אותם הנושאים. תמשוך בחצאית של הבת פעם אחר פעם, תעיר לילד: תברך! ועוד פעם: תברך! וזה דבר מגונה.

הילדים הם לא העבדים שלנו ולא כל היום תחת השלטון שלנו. לא צריך לרדוף אותם בשם התורה. הרב יעקובזון קורא לזה "דחפים דידקטיים" שנובעים מהעצבים הרופפים והרצון לשליטה. ומה קורה כשהילד בבית הספר ואת לא יכולה לשלוט עליו? ומה יקרה כשיגיע לגיל שבע עשרה? גם אז תגידי לו מה לעשות? אנחנו יודעים שהדבר שהכי מחנך זו הדוגמא האישית. אמא שמברכת בקול – זה משפיע על הילדים שלה וכו', בית שבו יש עזרה הדדית בין ההורים ועזרה לאחרים – הילדים גדלים בתוך החסד וממשיכים בכך, ועל זו הדרך. ובינתיים, לפחות כמו שאת מעירה לילד – תתפללי עליו. "שיברך מרצונו הטוב גם כשהוא לא לידי, שיאהב לברך", "שתרצה ללכת בצניעות, שיהיה לה אהבה לכך". 

התפרצתי בכעס – מה עכשיו?

ומה עושים אם מתפרצים על הילד? האם מותר לבקש סליחה לאחר התפרצות מוגזמת או שמא זה מוריד מכבודנו? התשובה היא כן, מותר. וגם זה חינוך בפני עצמו! יש מקום להגיד לילד סליחה שהתפרצתי, הייתי צריכה להגיב מתון יותר. כמובן שעל המסר עצמו לא להתנצל. הוא נכון וראוי. 

אנחנו צריכות להתפלל הרבה על עצמנו שנזכה לחנך מתוך חשיבה ועם חיוך. החינוך הוא לא לכאן ועכשיו – הוא לדורות. הלוואי ונזכה להרבות בתפילות להתגבר על מידת הכעס ולחנך את ילדינו בדרכים טובות ונכונות.

רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887