סיפורה האישי של שרה אחרי עומק ומשמעות, דרך רגעי שבירה ופרידה, ועד לחתונה עם בן זוג ירא שמיים – בהשראת רבי נחמן וצדיקי האמת.

ש' זיו

שרה מספרת:

יש נשמות שצריכות לעבור הרבה לפני שהן זוכות להתקרב, לפני שהסכר יפתח והן יצאו לחופשי. כזו אני הייתי. ואת הסיפור שלי אני מניחה כאן על דפי העלון. אולי עוד נשמות יזדהו איתי. יתחזקו יחד איתי. והיה זה שכרי. 

ביום הולדתי הארבעים קיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות. הילדה המאמינה שגדלה למשפחה חילונית, זו שהסתכלה על השמיים וידעה שיש משהו מעבר להם אבל אף אחד לא האמין לה, סוף סוף שבה הביתה. היום, כשאני מוקפת במשפחתי המאמינה ומתחממת לאור התורה, אני מבינה שזה כל כך לא מובן מאליו. 

שנים ארוכות הייתי צמאה לקרבת אלוקים ולא היה לי עם מי לדבר. זוכרת את עצמי, בחורה צעירה המחלקת מסכות אב"ח בהר ברכה ואלון שבות, ועיניי כמהות. רואה משפחות מרובות ילדים יושבות בבית, נינוחות. מרגישה שם משהו אחר. הם ביחד. מבלים בתוך המשפחה. לא מחפשים איך להעביר את הזמן. לא רצים, מתרוצצים. יש להם עומק שלי אין. יש להם שבת כזו – שהם נכנסים לתוכה ולא מבקשים את כל השיגעון של העולם. טוב להם שם. הרגשתי את זה כבר אז. זה עשה לי הרהורי תשובה חזקים כאלו, אבל לא היה לי מושג מה עושים עם רצון כמוס כזה. שגם לי יהיה עומק. חיבור. שלא אצטרך לרוץ כל כך רחוק. 

הפעם השנייה שהרגשתי הרהור תשובה אמיתי הייתה שנים אחר כך, בתוך ריצה מבוהלת החוצה, לאיטליה. נסעתי לטיול עם חברה. במושגים של אז, הייתי ב'גג' העולם, הכי סטייל שיש, מגפיים במאות שקלים, תיק צד יוקרתי וממותג. מזוודה תואמת. תמונה מושלמת. הייתי אמורה להיות מאושרת. אבל שום אושר לא היה שם. הגענו ביום שישי. סמוך כל כך לשבת. סביבי חול. עולם שלם של חול.

ואני קטנה כזו, לא הבנתי מה אני עושה שם בכלל. הזדעזעתי מעצמי. ריקנות נוראה טלטלה אותי. 'אבל את רצית את זה, אז מה קורה לך?' שאלתי את עצמי שוב ושוב. עיניי שורפות מדמעות סוררות. לעומתי חברתי הזדרזה לעשות 'שופינג' לבלוע את חבל הארץ החדש, לא מבחינה בשיממון שאחז בי. לי לא היה חשק לכלום. אפילו שמחה חיצונית בבגדים חדשים נעלמה לי. רציתי רק הביתה. הביתה עכשיו! אני לא שייכת לכאן. 

חזרתי לארץ רעבה. לא ללחם ולמים, כי אם לשמוע את דבר השם. 

באותה העת התגוררתי לבדי בבית של סבא וסבתא. סבא כבר נפטר, סבתא בבית אבות, והבית ריק. שם באותו הבית של ניצולי השואה מרומניה, בית שבו הסתתרו נקודות קדושות של יהדות, התעוררתי לתשובה. 

בלי להבין למה ומדוע הכרזתי: "אני שומרת שבת!". עמוק בלב ידעתי שהשבת היא מפתח עצום בשבילי. אחזתי בו חזק. לא מתכוונת להרפות. במשפחה חשבו שנפלתי מכל המדרגות. מה קרה, שרה? היית נורמלית לגמרי, אישה רציונלית ומפוכחת. מי שטף לך את הראש? מי הכניס לך מושגים אחרים כל כך? מה קרה לך שם באיטליה? אבל לי לא היה פנאי לענות. רציתי את בורא עולם וזה הכול. הייתי רק בתחילת ההתקרבות, דרך ארוכה עוד לפניי. אבל דבר אחד היה ברור לי מההתחלה: לנסוע בשבת הקדושה לא בא בחשבון. חסל סדר שיטוטים חסרי תועלת כשהמלכה מגיעה. 

ומעבר לכביש הייתה חנות קטנה לתשמישי קדושה. נכנסתי, בולעת בעיניי את מבחר הפמוטים. זה בדיוק מה שאני מחפשת. אמא הדליקה כאלו, מכסה את עיניה. עכשיו אני מבקשת להתחבר. רק מלהחזיק אותם הרגשתי את אור השבת מחלחל אליי. רצונות קדושים גבהו בליבי. מתי אזכה לגהץ חולצה לבנה עבור בעל שילך לבית הכנסת, יתפלל, בעוד אני אשאר עם הנרות היפים שידלקו בפמוטים הנהדרים הללו? לקחתי אותם. לפני הקופה ראיתי ספר שנקרא "חכמות נשים". סיקרן אותי מה כתוב בו. לקחתי גם אותו. 

לקרוא את הספר לא הצלחתי. לא היו לי כלים. עדיין הייתי טרייה מדי בעולם המצוות. אבל בזכות הספר התחלתי לשמוע את הרב ארוש ובהמשך להירשם לטיסה אומן בט"ו באב. וכך שלושה חודשים בלבד אחרי שהצהרתי על חזרתי בתשובה, עליתי על המטוס עם הרבנית ארוש וקבוצה מדהימה של נשים. 

"את מאורסת?" החברות החדשות למסע לאומן התבוננו על טבעת היהלום הענקית שזרחה על אצבעי. הכלה הזו, שעומדת להיות עשירה, היא אני. יחד עם הדרך החדשה שבה התחלתי לצעוד שידכו לי אלמן עשיר, כיפה קטנה מתנוססת על ראשו. סוף סוף התארסתי. הכול חדש. התשובה, האירוסין. והנה, אני מגיעה לעיר הגעגועים. מבולבלת. החיים מתערבלים בתוכי.

הדרך שהייתה שמורה לי – ההגעה לציון של הצדיק

נכנסתי לציון הקדוש. סביבי נשים מתפללות. הגעתי סמוך ונגעתי בפרוכת. למה שקרה אחר כך כבר לא הייתה לי שליטה. התחלתי לבכות. מה זה לבכות? להתייפח. לא זוכרת כאלו עוצמות של דמע בחיי. הרגשתי ניקיון כזה, קרבת אלוקים כזו. שכחתי מהכול. לא רציתי כלום. כל העולם נעשה פירורים פירורים. התמוגג ולא השפיע עליי עוד. לא עניין אותי בכלל. לא היה אכפת לי ממון, מעמד – כלום. רק קרבת אלוקים ביקשתי. הצדיק הזריח בתוכי את הנקודה המתגעגעת, שלא רוצה כלום חוץ מלחסות בסתר כנפיו של בורא עולם. 

גן העדן הזה החזיק בדיוק עד מתי שהקבוצה שלי הייתה צריכה לשוב. גם אני הייתי חייבת לחזור. התנתקתי בכוח מהמקום המנחם ביותר בעולם. המקום היחיד שבו חשתי מחוברת לגמרי, ללא מחיצות לנשמה שלי. הטבעת עודנה עדויה על אצבעי, אבל תחושה חזקה בתוכי גורמת לי לבטל את האירוסים ולהחזיר אותה. אני כבר לא במקום של שרה הקודמת. במקום החדש שלי – לא מתאימים לי נישואים שמתבססים על מעמד וממון. 

במשפחה שוב הזדעזעו ממני. הפעם הגזמת לגמרי, טענו. עד שמצאת את האחד, כך להשליך? ועוד כזה שהבטיח אושר ועושר? ויש לו אפילו כיפה! מה קורה לך? רעמו עליי. אבל אני הרגשתי שזה לא השידוך האמיתי שלי. הייתי כלה שלו בגשמיות, לא ברוחניות. 

זה היה ביזיון להחזיר את טבעת היהלום. לשבור חלום שכמעט התגשם. אבל הלכתי אחרי בורא עולם. מבקשת ממנו בעל שקשור אליו בעבותות. מסכימה להמשיך להמתין, מאמינה שבאיזה מקום בעולם יש את המישהו המיוחד שמחכה לי. הרגשתי הרגשת ביטחון חזקה שהוא ישנו בוודאי. לא אשאר לבד. בקרוב זה יתגלה. לקחתי את השמלה שעיצבה עבורי מעצבת מיוחדת, תליתי על קולב והכנסתי לארון. מאמינה שבקרוב עוד אלבש אותה. 

עברו עליי עוד השגחות גדולות, לא הכול אפשר לספר. ראיתי בחוש את השמירה של בורא עולם. את הליווי שלו, של הצדיק שלו. ואכן ים סוף נקרע גם עבורי. פחות משנה אחרי שבירת השידוך הקודם התארסתי עם בעלי, תלמיד בישיבה לבעלי תשובה בבני ברק. בחור ירא ושלם שהתאים לגמרי למקום החדש שלי. לרצונות הפנימיים שנבטו בי לקדושה. 

הפעם הייתי כלה גם ברוחניות, לא רק בגשמיות. זה היה משהו אחר לגמרי. השמלה שנשמרה בארון עברה עוד מספר תופרות עד שהפכה להיות צנועה בתכלית. אף אחד לא האמין שהכלה הצנועה והחסודה בחתונה המופרדת והקדושה – היא אני. אפילו אני לא האמנתי. 

ביארצייט של סבא שלי נולדה בתנו הבכורה. שוב הרגשתי את כוחה של ההשגחה. סבא וסבתא היו ניצולי שואה. הם הסתירו את יהדותם. אבל אותן נקודות יהדות שנספגו בביתם, עמדו לי, הנכדה, והמליצו עליי רחמים. עתה בגאון אני זוכה לשמור תורה ומצוות. וסבא שם בשמיים, מקבל ממני נחת רוח. 

והקשר לצדיק? לעולם לא פסק. 

בעלי מתעלה בתורה. אני קשורה לצדיק בלב, אבל לא שומעת את דברי תורתו. ופתאום – בתוך דברי התורה של בעלי, שבאו מהעולם הליטאי – צליל מוכר ומקרב נשמע. קולו של הצדיק! מסתבר שבשקט בשקט, ממש בהסתרה, הרב של בעלי התקרב לרבינו! ובכל השיעורים נשמעים דבריו של צדיק האמת ותלמידו הנאמן רבי נתן… אותם בעלי מלקט עבורי, משמיע לי אותם בנדיבות. הגילוי הזה היה אושר אמיתי שאי אפשר להסביר אותו. אותן תחושות מרוממות מהציון הקדוש שלקחו אותי לפסגות, והעבירו אותי כזה מהפך תוך שנה תמימה הכו בליבי בעוצמה.  

אני מסתכלת אחורה על הבחורה שהייתי. על החלומות שחלמתי, ורואה איך באומן רבי נחמן זרע בי זרעי אמונה כאלו, שנבטו בעומק הנשמה. איך רבי נחמן הפך אותי לאחרת לגמרי. אני צועדת על הדרך הטובה בעולם. דרך שהלכו בה אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ואף על פי כן היא דרך חדשה. אני מודה על הדרך. יודעת שיש לי עוד המון לאן להתקדם, ועדיין כל פסיעה בתוכה היא מרגשת וכל כך לא מובנת מאליה. אשרינו שזכינו להתקרב לרבינו.

רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887 / 03-3134270