להוציא את הדיבור מהגלות / ע' אפלבויים
חברות אהובות, שלום וברכה,
כמה פעמים אנחנו מדברים כאילו בטוב ובעצם מאשימים, מאיימים וכו'?
ולכן תקשורת מקרבת, או בשמה השני "תקשורת לא אלימה", היא עניין מכריע מאוד במערכות יחסים למיניהן.
רבינו מסביר שגלות מצרים זה בעצם שהדיבור בגלות, והגאולה זה שהדיבור יוצא מ"מצרי הגרון" ולא סתם פסח זה פה־סח – אפשר סוף סוף לדבר.
כשיש לי על ליבי משהו ואני מרגישה שאני לא יכולה לדבר על זה עם בעלי, במיוחד כשזה משהו שיש לי מולו, אני מרגישה שנוצר בינינו הר, כמעט אפשר למשש אותו בידיים, ואז אני יכולה להבין איך זה שיש זוגות שיושבים נסיעה שלמה לבד באוטו ולא מדברים, שותקים. אי אפשר לדבר, הדיבור בגלות. חבל! כל הקשר נברא ומתהווה מדיבור.
כשאנחנו לומדות לדבר בצורה נכונה, דיבור של אמת שיש בו ענווה – הדיבור יגע בזולת, יפתח את ליבו ויגרום לו לרצות למלא את מבוקשנו, ממש כמו שרבינו כותב בתורה א'. הפעם נלמד עוד אופן חשוב לדיבור אמיתי.
רגש וצורך
צריך להבין שעצם ההכרה ברגשות זה חידוש עצום בדורנו המטושטש והמאולחש.
חונכנו לחיות דרך הראש, מה נכון לעשות, איך נכון להתנהג ואילו רגשות (אם בכלל) מותר להרגיש.
כשלמדתי לפני הרבה שנים טיפול רגשי בשיטת "דמיונובע" של הרב עמית קדם, הבנתי כמה התרחקנו מהכרת הרגשות שלנו ועד כמה חסרות לנו מילים למלל את הרגש.
חלק מובנה של הטיפול היה לומר את הרגש ושם הסתבכנו, למשל, כששאלתי מטופלת "אז מה את מרגישה כשאת רואה ש…" והתשובה הייתה "אני מרגישה שאני לא רוצה", ומה לעשות "לא רוצה" זה לא רגש, שאלתי "וכשאת לא רוצה אז איזה רגש יש שם?", היא ענתה "רגש שאין לי כוח", וגם זה לא רגש, אז המשכתי "אז כשאין לך כוח מה את מרגישה?", "אני מרגישה שהם לא בסדר שהם אומרים לי כך" – זה לא שהמטופלת לא הרגישה, כל הדיבור שלה היה ספוג בכעס, אבל ההכרה בזה ולומר דיבור של אמת "אני כועסת" או "אני מאוכזבת" לפעמים לוקח המון זמן.
דיבור אמיתי – הדרך לשחרר את הקשר וליצור חיבור עמוק
להעשיר את קופסת הרגשות
אבל חוץ מהקושי להכיר ברגש יש גם חוסר במלל של מגוון רגשות, מאחר שהשפה שגדלנו בתוכה לא מדברת מרגשות. פשוט חסרות לנו מילים. אני אישית נעזרתי ברשימת רגשות* נרחבת כשהתאמנתי על דיבור נכון יותר, ונזכרתי שחוץ מ: אוהבת־שונאת־שמחה־עצובה־כועסת־מופתעת, יש גם רגשות כמו: ציפייה, פליאה, רוחב-לב, שביעות רצון, עליצות, אשמה, לאות, התנגדות, השתאות, היסוס, ניכור ועוד ועוד…
ולמה זה חשוב לנו בעצם לעניין התקשורת?
כשאדם מודע לרגשותיו ומביע אותם, קל יותר להתחבר אליו, לעומת דעות ומחשבות שמשתנות מאחד לשני. הרגש הוא משהו משותף שדרכו אנחנו יכולים להזדהות עם הזולת,
וגם המוכנות להודות על האמת ולחשוף מקום פגיע, בד"כ יפעל תגובה דומה מהצד השני.
כל זאת בתנאי שהבעת הרגש לא מלווה בהאשמה.
וזו נקודה קריטית!! לקיחת אחריות על הרגשות.
כאן נכנס עניין הצורך. כשאנחנו מכירים בצרכים שלנו, אנחנו יכולים לשחרר את הזולת מהאחריות לשלומנו.
לדוגמא: אמירה כמו "אכזבת אותי כשלא באת אליי אתמול" לעומת "כשלא הגעת אתמול התאכזבתי, כי רציתי לדבר על כמה דברים שמפריעים לי".
באמירה הראשונה, אתה הוא הגורם לאכזבה שלי, בעוד שבאמירה השניה התאכזבתי כי היה לי צורך שלא קיבל מילוי.
עוד דוגמא: "כל כך עצבן אותי שהם ביטלו את המופע" – מי אחראי לעצבים שלי? הם!
לעומת "כשהם ביטלו את המופע, התעצבנתי נורא, כי קיוויתי לתת הזדמנות לאומנים האלה להופיע".
ככל שנהיה מסוגלים לחבר בין הרגשות שלנו לצרכים שלנו, כך הדיבור שלנו יהיה מתקבל יותר ומעורר חמלה בזולת.
אם אומר לבעלי: "זה ממש לא בסדר שלא התייחסת בכלל ליום ההולדת שלי", הפכתי לשופטת שמושיבה אותו על כיסא הנאשם, כיסא שאף אחד לא מוכן להתיישב עליו. הוא יתנגד, יתקוף או ייסוג ויברח.
אבל אם אומר "כשעבר עליי יום ההולדת שלי בלי שום התייחסות מצדך, הרגשתי אכזבה ואפילו כעס, כי יש לי צורך בחום ובתשומת לב מאדם שהכי משמעותי לי ביום שהוא כל כך משמעותי לי".
נכון זה יותר ארוך ומרגיש מסורבל לדבר כך, אבל זה עושה את העבודה, חברות.
שווה להתאמן בזה.
רגש וצורך – להכיר אותם, להכיר בהם וללמוד לדבר אותם, ובע"ה הקשר רק יצמח ויפרח.
מזכירה לכן שיש לנו משחק זוגי נפלא "פשוט להיפגש" שמעודד שיח ברמה של שיתוף ומייצר רגעים של הקשבה וחיבור לבבות.
בהצלחה.
רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887