אומן כמפנה – מהריסוק האישי אל תחיית החיים מחדש...

המסע לאומן – תחיית המתים שלי / ש' זיו

בתיה מהצפון מספרת:

הסיפור שלי התרחש לפני שלושים שנה, אבל ההתחדשות שהוא נותן לי זורם בעורקיי עד עצם היום הזה. היינו משפחה חרדית רגילה: בעל אברך, אם עקרת בית, הילדים נולדו בשיירה מבורכת. הכול היה בנורמה לגמרי, עד שאחד מילדינו חלה במחלה קשה והחיים עצרו ממהלכם. 

זו הייתה מחלה מתמשכת שידעה עליות ומורדות. בלי להיכנס לפרטים מכאיבים, אגיד שטיפלנו בילד במסירות שבע שנים תמימות. יום אחרי יום אחרי יום. לא ידעתי כלום. מסלול חיי היה בית – בית־ חולים. ילדיי הקטנים שנולדו לתוך הניסיון הזה כמעט שלא הכירו אותי. הוריי טיפלו בהם, ואני הייתי ימים ולילות עם בני.

חלפו הימים. כל הזמן קיוויתי שזהו, יימצא מזור, תגיע תרופה שתעלים את הניסיון הנורא הזה מחיינו, אז נשקם את עצמנו ונחזור להיות משפחה רגילה ושמחה כמו שהיינו. אך ביום קודר אחד – ירד דודי לגנו לקטוף שושנים. בני מחמדי נפטר. 

הייתי המומה. לא האמנתי שתסריט כזה יכול לקרות. התקווה הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי כל השנים, ועכשיו כשהרע מכל קרה – התרסקתי לגמרי. 

בשונה מכל המשפחה – שהתאוששו לאחר תקופה, משהו בתוכי נקבר יחד עם בני. לא הצלחתי להרים את עצמי, לאסוף את המשפחה מחדש, אפילו שעכשיו, כביכול, סוף סוף הייתי פנויה לשקם את עצמי ואותם. לא הייתי מסוגלת. הרגשתי נורא ואיום. לא הצלחתי לתפקד. הרגשה כללית של חולשה ורפיון שכללה חוסר תיאבון שהלך והתדרדר, תקפה אותי. אחת התופעות הקשות היו כאבי ברכיים חזקים. לא יכולתי ללכת לבדי שבעה חודשים. הייתי צריכה להיתמך כדי ללכת. וגם אחר כך – לא יכולתי לעמוד לזמן רב. רזיתי עשרים ושבעה קילו בתקופה קצרה מאוד. הייתי מכונסת בתוך עצמי. לא רציתי לחיות. 

בעלי והוריי היו חסרי אונים. הם ניסו לעזור, וגם אני רציתי לעזור לעצמי. בלעתי ויטמינים בכמויות, שתיתי כל מיני שיקויי מרפא, הלכנו מרופא אחד לשני, מקבלים הפניות, כדורים ותרופות – אבל כלום לא עזר. בשביל שאצליח לאכול ארוחה פשוטה, היו צריכים להסיח את דעתי. הייתי אוכלת בכוח, לאט לאט, בקושי מצליחה לבלוע. זה היה סבל של ממש. גם הנשימה הייתה קשה לי.

בשלב מסוים הוריי הביאו מומחה מיוחד מארגנטינה שיבדוק אותי וייתן אבחנה, אולי הוא יוכל לעזור, אך גם הוא הרים ידיים: "התת מודע שלך תוקף אותך. את לא רוצה לחיות והורגת את עצמך לאט", זה מה שאמר. וזה היה נכון. 

ובכל זאת, המשכנו לנסות. מומחים אמרו לנו להוריד את כל התמונות בבית, להחליף את סדר החפצים, להעלים זיכרונות – אולי ייטב לי. ניסינו גם את זה – ללא הועיל. נותרתי כבויה. 

אומן: התחדשות החיים

בעלי שהיה במקום רוחני אחר לגמרי משלי לא נפל בדעתו למרות הצער הגדול. שנה לפני פטירתו של הילד, הוא החל להתקרב לחסידות ברסלב. לא היה אכפת לי במיוחד. שיתקרב למה שעושה לו טוב. אבל כשהוא ביקש לטוס לרבי נחמן לראש השנה, כמו שנוהגים חסידי ברסלב, התנגדתי בכל תוקף. מה פתאום שאשאר לבדי בחג? בצר לו הוא קיבל את הגזרה. גם הוא הבין שאי אפשר להשאיר אותי לבד להתמודד עם המציאות. אך פתאום הגיע חלום ושינה את כל התמונה.

בחלומי עמדתי בין שמיים לארץ. ממש ריחפתי באוויר. ראיתי תהום ענקית מתחתיי ושמיים אינסופיים מעליי. ובתוך הריחוף הזה שמעתי את קולו של רבי נחמן קורא אליי: "אני מזמין את בעלך לבוא אליי לאומן, האם את מסכימה?", הרגשתי כזו יראת כבוד. הצדיק שואל אותי! האם אפשר לא להסכים? רק מהפחד שתקף אותי עניתי מיד: "כן!" וכך קמתי מהשינה. מיד הערתי את בעלי ואמרתי לו: "אני מסכימה שתטוס! אתה חייב לטוס!" 

הוא אכן טס. ואני נותרתי בארץ עם לב גדוש ציפיות. אולי יקרה נס ובננו יהיה שוב בריא ושלם… אך כשארבעה חודשים אחרי שחזר – הבן נפטר, הלב שהעז לקוות נסגר. בעלי נסע עד לאומן ולא קרה כלום? ציפיתי שזכות הצדיק תעמוד לילד, שיבואו ישועות, וזה לא קרה. אם חשבתי גם אני להתקרב לברסלב – האכזבה עצרה אותי. לא הסכמתי לשמוע שום דבר שקשור לשם. 

אבל בעלי, שטעם את האמונה ואת השמחה דווקא שם, רצה שגם אני אחווה זאת מקרוב. הוא ידע שהאמונה היא הדבר האמיתי שייתן מזור לכאבי הנפש שלא נתנו לי מנוח, ולא הסכים שאשלול כך.  לפחות שאתן לזה צ'אנס. הוא הבין שאני צריכה ישועה מעל הטבע ושום רופא בשר ודם לא יכול לתת אותה. כמובן, לא הסכמתי בשום אופן. מה לי ולאומן? מה פתאום שאטוס לסוף העולם לחפש שם רפואה? המשכתי לשקוע. 

חודשים עוברים, ואני לא מתפקדת. מגיע ט"ו באב. בעלי מחליט שאני טסה לאומן ויהי מה. הוא פשוט התחיל לעשות פעולות. בוקר אחד הוא לקח אותי למשרד הפנים, עשה לי דרכון. אחר כך רכש עבורי כרטיס מאורגן. יחד עם בתי הגדולה הוא ארז לי מזוודה, אני הבטתי בהם בחוסר אונים. זמן קצר אחר כך הם הובילו אותי לשדה התעופה. לא היה לי כוח אפילו להתנגד. הוא היה נחרץ. "פשוט תיסעי, פעם אחת את חייבת להיות שם, אחר כך נדבר", חזר ואמר. 

עליתי על המטוס בפנים קפואות. סביבי נשים לא מוכרות משלל גווני הקשת. כל הסגנונות היו שם, מנשים חילוניות ועד נשים חסידיות. לא התחברתי לאף אחת מהן. זה גם היה לפני עידן הפלאפונים. ישבתי לי מכונסת בתוך עצמי, ולא האמנתי שנתתי לבעלי לעולל לי את זה. התחושות הקשות התעצמו כשנחתנו באוקראינה, מדינה אפורה וטמאה. איך הגעתי לכאן? ומה אני עושה פה בכלל? מה הקשר? 

הטנדר הסיע אותנו בדרך חתחתים לאומן. קפיצות כל הדרך מתערבלות לי ברגשות הקשים. הגענו. המדריכה חילקה אותנו לחדרים. "חצי שעה ויורדים לציון" אמרה. מצאתי במזוודה שלי תכשיטים ואיפור עם הבגדים המקופלים בקפידה. ממש כל מה שצריך לחופשה. מה הם חשבו לעצמם? זה חופש כאן? אין לי טעם ואין לי ריח. מה הם רוצים מחיי?  

כולן יצאו לציון, נשרכתי אחריהן. לא מרגישה דבר. אבל אז קרה המפנה: פתחו של הציון כמה פסיעות מאתנו. נכנסתי בתוכו. ופתאום רעד בלתי נשלט הרעיד את כולי. 

פסעתי בקושי עוד פסיעה־שתיים, והתיישבתי על רצפת הציון בשביל לא ליפול. התקופה הנוראה חזרה! הבנתי. כך בדיוק קרה לי בהתחלה. הברכיים היו מתקפלות ונופלות. היום אני יודעת שאלו היו כאבי־רפואה. הצדיק טיפל בי וריפא לי את הברכיים. הכאבים האלו היו כאבים של אהבה. אבל אז הייתי חסרת אונים לחלוטין. תוך כדי רעד בלתי נשלט כשאני בישיבה על הרצפה, הסתכלתי לצדדים. כולן שמחו שם. אלו עשו הפרשת חלה, שם קבוצה של נשים רקדו ריקוד סוער, היתר התפללו בכוונה. הסתכלתי על הציון, רציתי להתקרב, אבל לא יכולתי לקום. חלפו עשרים דקות. פתאום משהו בי השתחרר, הרעד נרגע, והצלחתי לקום. אחזתי בכיסא והתקדמתי לאט לציון. 

פתאום הרגשתי משהו מטפטף לי. דמעות שקטות שירדו וירדו וירדו. מאיפה הן באות? אני היא הבוכה? לא בכיתי כבר שנים…

שעתיים, אפילו יותר, בכיתי שם. את כל השנים שעברתי בכיתי. כל הזמן פחדתי לבכות שלא יצא לי איזה סלע מהלב. הכאב היה עצום כזה, ושמה בכיתי בכי שקט שמרפא. מרגישה בחוש איך הסלע שבלב שלי מתפורר לפירורים. נשענתי על הציון, לא רציתי לעזוב אותו. זה המקום הכי טוב בעולם! אף פעם לא הייתי במקום טוב כזה. 

לאט לאט פסקו הדמעות. התנערתי. הרגשתי בריאה וחזקה. קמתי, התיישבתי, ובתוך ליבי נכנסה שמחה. הרגליים לא כאבו עוד. שעתיים־שלוש בציון ריפאו אותי לחלוטין. התהפכתי בכמה רגעים ממצב למצב! הלכתי ברחבה בצעדי ריקוד. הרגליים קפצו לי. אחר כך חזרתי להתפלל עוד קצת. ולבכות עוד קצת. עד שהמדריכה קראה לקבוצה: "בואו, אנחנו הולכות לאכול ארוחת ערב, אחר כך מיד מתחילה התוכנית".  

הגעתי לחדר האוכל, מאכלים מעוררי תיאבון לפניי. אני, שכמעט לא יכולתי לאכול, העמסתי שתי חתיכות דג סלמון על הצלחת, מצרפת תפוחי אדמה וסלט, ופשוט מתחילה לאכול. אכלתי ואכלתי ואכלתי. אפילו לא שמתי לב כמה אכלתי… ולא רק אכלתי, כי גם דיברתי! 

פתאום הנשים האלו שנסעתי איתן בשתיקה דוממת ונראו כל־כך לא קשורות אליי – הפכו לאחיות בלב ובנפש! אחת שאינה שומרת תורה ומצוות מהאוניברסיטה העברית סיפרה איך סבא שלה התגלה אליה בחלום ואיים עליה שהיא חייבת מיד לחזור בתשובה, השנייה חרדית שתיארה את חייה היא. גם אני סיפרתי, ואחר כך בירכנו והתחילה תוכנית, בסיומה הרקדה, שעתיים שלמות של שמחה! ושוב רקדתי ורקדתי. רק באחת בלילה הגענו לחדרים. ישנתי, קמתי, התארגנתי, אפילו ענדתי תכשיטים, כאילו תמיד הייתי אישה שמחה כזו, שאוהבת לחיות. 

באותו זמן לא חשבתי על כלום, בפירוש לא הבנתי מה קורה לי. אחרי בערך יום וחצי נזכרתי שלא דיברתי עם בעלי. בראש שלי לא היה כלום מהדאגה אליהם, גם לא מהדאגה להוריי. הם העלו אותי חצי מתה על המטוס וחיכו לאות חיים, ואני נעלמתי להם ליום וחצי. באותו זמן, רק להישאר בציון ביקשתי. רק זה עניין אותי. חייגתי ואמרתי: "המדריכה אמרה שאם רוצים להישאר עוד, אפשר להוסיף תשלום. אתה מסכים שאשאר עוד קצת?" 

חיכיתי שבעלי יענה אבל במקום זה שמעתי קול של בכי. בעלי השתנק מבכי ולא יכול לדבר בכלל… נלחצתי.

"אבא, מה קרה? הכול בסדר איתך? עם הילדים? למה אתה לא עונה? אתה מסכים שאשאר פה עוד קצת?" אני באורות, במצב של שמחה עילאית, מנותקת מהמציאות, לא הבנתי אותו בכלל. "לא, הכול בסדר… אני מתרגש לשמוע אותך. את רוצה להישאר? את יכולה. פשוט דאגנו, לא התקשרת…" 

שילמתי על תוספת זמן, והמשכתי לעוף על התפילה והריקודים. שמחתי כמו שלא שמחתי בחיי. מאושרת בחברת הנשים. אנחנו מאוחדות כולנו, כל בנות הקבוצה, קנינו אפילו מטפחות זהות מיוחדות כאלו באחת הבסטות שליד הציון. קשרנו אותן קשירה זהה והצטלמנו עם חיוך גדול.  

חזרתי לארץ עם אותה המטפחת, ועם החיוך שקיבלתי שם באומן. אף אחד לא האמין שאני היא אותה האישה. "את בטוחה שאת בתיה?" שאלו אותי. אבל כן. אני מופת של רבי נחמן. אף רופא לא הצליח להחזיר לי את החיים, כמוהו. שם קיבלתי רפואת הגוף והנפש. חזרתי משם חדשה עם כוחות, שמחה וחיות. עם רצון גדול להטיב עם העולם. עם סקרנות ללמוד דברים חדשים.  

אחד הדברים שעשיתי היה לפתוח משרד נסיעות לקברי הצדיקים לאוקראינה. רציתי לתת לעוד נשים את המתנה הזו – להגיע לשם. בנוסף נרשמתי לקורסים והתחלתי ללמוד. פתאום העולם נהיה מקום מעניין, והיה לי כל כך הרבה מה לעשות בו.

אני קיבלתי את חיי במתנה וחוויתי שם גאולה פרטית. ומאחלת לכל אחת ואחת, שתיתן לעצמה את המתנה הזו גם כן, להגיע לציונו של רבינו נחמן בן פיגא ולזכות לשמחה ולהתחדשות ששום מקום אחר בעולם לא יכול לתת.

רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887