בלי אוטובוסים / ש׳ זיו
מלכה מספרת:
אני לא אוהבת נסיעות, ומשתדלת למעט בכאלו ככל שמתאפשר לי. אבל לפעמים אין ברירה, למשל, יום בת המצווה של מיכלי, בתי השנייה.
"אמא, נוסעים נכון?" היא מזכירה לי שבוע קודם את ההבטחה בדבר טיול אטרקטיבי לירושלים הכולל מסע תפילה ומסע שופינג בצדו, אלא מה. "בעזרת השם" אני נושמת עמוק. זה מתקרב, ואני הבטחתי…
ערב בת המצווה תופס אותי בכאב ראש זהיר. לא מספיק כואב בשביל לבטל למוארת הקטנה־גדולה שלי את התוכנית. אני מסדרת את הצעירים, את הבית, ויחד עם הגדולה אנחנו עולות על האוטובוס. נוסעות…
עוד נסיעה באוטובוס, בשביל מה כל זה?
רבינו מלמד אותנו שטלטולי דרכים הם תיקון לפגם האמונה. האמונה שלי כנראה צריכה תיקון רציני, כי אחרי חצי שעה כאב הראש צובר תאוצה למשהו בלתי נסבל. אני בולעת כדור ואת תפילת הדרך איתו. מגיעות לירושלים עיר הקודש. קצב אש ברחובות. אחר לגמרי מזה המוכר לנו. אנחנו מסתכלות ימינה ושמאלה, מוצאות מהר מאוד את התחנה. עולות על האוטובוס לגאולה. נוסעות… הבית של חנה חברתי נמצא איפשהו כאן, ברחוב ירמיהו… נדמה לי שאני מזהה את התחנה. לוחצת. מזרזת את בנותיי.
האוטובוס עוצר. מיכלי מזנקת ראשונה, משתחלת במהירות ויוצאת מהאוטובוס. אני ורבקה נתקעות בפקק אנושי שמסרב להיפתח, ולמרבה השיגעון הדלת נטרקת והאוטובוס ממשיך לנסוע. היי! ילדה אחת נותרה לבדה על הרציף! מה אתה עושה? אין לה אפילו נייד!
"נהג, עצור!" אני זועקת במלוא גרון, מנסה לפתוח את הדלתות שנסגרו בפניי, מבינה שזה לא הגיוני לקפוץ תוך כדי נסיעה, ובכל זאת, מיכלי שלי שם!
"גברת, לא נורא, עוד חמש דקות תחנה נוספת" מרגיעה אישה מבוגרת. הפה שלי רוטט תפילות. הדרך לתחנה הבאה מרגישה לי נצח. בסוף הוא עוצר. אני יורדת וממרחק רואה ילדה אחת יקרה בריצה אלינו, והיא סמוקה וחיונית. "ידעתי שאשיג אתכן, רצתי בטירוף", היא מפרגנת לעצמה בסיפוק. אני מבינה שהטראומתית היחידה מהמאורע היא אני. בצר הרחבת לי, לפחות הילדה בטוב…
אחרי שהסדרנו נשימה, וסידרנו את חפצינו אצל חנה, המארחת הנדיבה, עשינו את דרכנו ברגל לכותל, קונות על הדרך כל מיני שטויות ופינוקים עבור בת המצווה, רואות את השמיים מחליפים צבע היישר ליום הגדול, נושמות עמוק…
הכותל היה מדהים כמו תמיד. שכחתי מתלאות הדרך, והתמכרתי לחלוטין לשריד בית מקדשנו… התבודדות ליד אבני הכותל, כשיונים הומות מעליי מצטנפות בין חרכי האבנים ומזכירות לי את הבית הגדול והקדוש שמחכה להיבנות… איזו התעוררות!
למחרת קמתי כמעט ללא כאבי ראש, אבל כשנזכרתי בתוכנית המשך "מסע בת המצווה" צנחתי חזרה לכר. לא עוד שיטוטים!
"נתחיל במדרחוב" חברתי המתגוררת במרכז גאולה, חסכה לנו אוטובוסים נוספים. מיכלי כמו פרפר שמסתובב מפרח לפרח, קיבלה את ההצעה בשמחה גלויה. אין ספור חנויות, אין ספור מה לקנות, ואומנם הכסף דווקא ספור, אבל נו, אולי יהיו מציאות! היא גוררת אותי מחנות לחנות, כשאחותה הגדולה מלהגת בקול על כדאיות בגד זה או אחר, ועל החנות המיוחדת שעדיין לא ראינו, וחבל סתם להזדרז ולקנות… איי איי…
בסופו של דבר 12 בצהרים קולט אותנו למסעדה חלבית קטנה. שקיות בידינו, ואפס כוח (לי) להמשיך במסע הזה. "אולי נחזור הביתה ודי?" אני מביעה משאלה בשפל קול. ביתנו הצפוני נראה לי כרגע משאת חלומות.
"אמא, אבל לא עשינו היום כלום רוחני, וזה בת המצווה שלי!" טוענת הצדיקה שקיבלה עול מצוות והיא מוכנה ומזומנה להתפלל.
"אז מה את מציעה?" שואלת אותה באנחה. היא ואחותה פורסות שלוש משאלות: רחל אמנו, שמעון הצדיק ושמואל הנביא זכותם תגן עלינו. מקומות קדושים ורחוקי מציאות. ובשביל שלושתם דרוש אוטובוס. ולא אחד, כי אם שניים, רק המחשבה על כך מסחררת אותי לחלוטין וגורמת לגרוני להתייבש, חרף מיץ התפוזים העסיסי שזורם לקרבו מכוס זכוכית גבוהה.
ובכל זאת, איך אני יכולה להתנגד? הרי בשביל זה התכנסנו כאן היום, להתפלל. אני נושמת עמוק ומקבלת על עצמי את גזרת הטלטלה באהבה. בנותיי בחינניות קולנית עורכות קרב פינג־פונג בדבר הציון הנבחר. "שמואל הנביא, את יודעת איזה נוף שם? נצלם אותך תמונות מהממות" הגדולה בטיעון מחץ. "אבל איך אפשר לא לבוא לרחל אמנו?" בת המצווה מהרהרת. "אמא, אולי נלך גם וגם?" שולחות אליי משאלה. אני מנענעת ראשי בחרון. מנסה להסות אותן. ששש… בואו נדבר בשקט. לא שייך! אבל זה מאוחר מדי.
"סליחה?" קול נעים מאחוריי. אישה חייכנית במטפחת פרחונית, "שמעתי שאתן חושבות אולי להגיע לרחל אמנו? פשוט, אני בדרך לשם!"
"ויש לך מקומות בשבילנו?" קראתי בהתרגשות.
"יש לי שלוש, אתן שלוש נכון?"
"ארבע בעצם" חנה שבדיוק חזרה משיחת טלפון התיישבה לצדנו והשלימה את התמונה המרובעת.
ההיא לא ידעה מה להגיד. וחברתה לימינה הכריזה:
"יודעת מה, אני לא באה".
"ככה?" התעממו פניה של הפרחונית. וגם הלב שלי נחמץ. מה פתאום שאני אפריע את התוכניות של שתי אלו?
"גם ככה, לא הסתדר לי" הבורדומרגיעה.
"אם כך, יש מקום לכולכן!" הפרחונית מודיעה. ואני מרגישה שקיבלנו את מתנת בת המצווה הגדולה ביותר בעולם: להגיע לרחל אמנו בלי להיסחב באוטובוסים? איזה נס!
"שתדעו שיש למיכלי שלי היום בת מצווה, ובאנו במיוחד מהצפון", הייתי חייבת להסביר להן את גודל ההשגחה.
"מה את אומרת!" הבורדוהתפלאה עמוקות, "המון מזל טוב" בירכה ונעלמה.
"מזל טוב מקסימה!" חייכה הפרחונית ושתתה את הקפה שלה.
המשכנו לאכול את ארוחת הבוקר־צהרים שלנו, ובסיומה הלכנו אחרי הפרחונית היישר לאוטו הגדול המרווח והממוזג.
הבנות לידי וחברתי מקדימה. לפתע הבורדו מגיעה בריצה מהירה. "חכו רגע"! היא קוראת. חשש זורם לעורקיי, ומה אם היא מתחרטת ונצא כולנו להיסחב לתחנות…? אוטובוסים לרוב נסעו במחשבותיי ואיימו לזעזעני. לא יכולתי לחשוב על הייצור המוארך הזה, שמסרב לפלוט את תכולתו האנושית ברגעים קריטיים.
אך שום תסריט אימה לא קרה. להפך.
החלון לצדי נפתח, ויד מרשרשת צמידי זהב השתלשלה פנימה, שקית קטנה ואקסקלוסיבית בידה. "זה למיכל בת המצווה!" קראה, "תפתחי!"
מיכל הנרגשת הזדרזה לציית. שרשרת ושני עגילים תואמים מדהימים ביופיים שכנו שם, נראים יקרים להחריד. "יו… מהמם!" היא התמוגגה.
לא היו לנו מילים, והיא לא הייתה שם עוד דקה נוספת בשביל שנמצא אותן. "תודה רבה" זרקנו שתינו אחר דמותה הנעלמת. "לבריאות! תגדלי צדיקה!" הוסיפה בלי להסתובב, ונעלמה בעיקול דרכים.
זכינו להגיע לאמא רחל, להתפלל ולהעתיר על מיכלי, על עצמנו ועל כל עם ישראל. לאחר מכן, זכינו גם לתקן את האמונה בעוד שלוש שעות נסיעה נוספות כל הדרך הביתה.
אבל מבין רסיסי העייפות, והבזקי כאבי הראש שהגיעו כצפוי, הייתי חייבת להגיד לבתי משהו חשוב:
"מיכלי, תדעי שמי שהביא אותך לרחל אמנו, ומי שהביא לך את התכשיטים – זה רק הקדוש ברוך הוא! הוא לבדו! והן היו רק שליחות. תראי כמה את חשובה בעיני השם! כמה הוא אוהב אותך! וככה תמיד הוא ילווה אותך, כל החיים תזכרי את זה" פיהוק גדול הפסיק את המיני הרצאה בה פצחתי. עוד הספקתי לראות את מיכלי ממששת את השרשרת החדשה בסיפוק, כששמורות עיניי נעצמו והתבטלתי לעולם האמונה.
רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887 / 03-3134270