כשצריך לבחור דרך אמונה – והלב שותק...

מיומנה של בחורה מקורבת פרק ז' (אמונה) / ב' גלנסקי

השיחה עם היועצת לא לגמרי צלחה, בטח לא פתרה אף בעיה. אין לי ברירה אלא ליזום שיחה פתוחה עם ההורים, לומר להם בדיוק מי אני, מה חשוב לי בחיים ואיזה חתן אני מחפשת. בלי התחמקויות ובלי עקיצות. ברצינות ובפתיחות. אבל למה זה כ"כ קשה לי? יש לי הורים מקסימים! טובים וצדיקים ובטח לא מפחידים. אז למה כ"כ קשה לי לגשת לשיחה כזו? 

ה' תעזור לי! תהיה איתי. שיהיו 'כוחות'. בעצם אתה בכל אופן איתי תמיד, אז שאני ארגיש את זה. שאצליח לומר את מה שאני רוצה בלי לפגוע חלילה. ושאבא ואמא יבינו ויקבלו וישתפו פעולה. שלא יחשבו שזו משובת ילדות או קריזה של מתבגרת, שתחלוף. כי אתה ואני יודעים שזה רציני. וזה לא הולך לעבור לי, ה'מום' הזה. 

בסוף דיברנו. אבא ואמא לא היו ממש המומים אבל גם מלאי נחת הם לא היו. אולי אכזבה זו ההגדרה לתחושה שליוותה את השיחה. אני יכולה להבין אותם. באמת במבט שלהם מה חסר לי שהלכתי לרעות בשדות זרים? מה היה רע לי?

והאמת שלא הרגשתי שחסר לי. אף פעם. בטח לא היה לי רע. אבל מאז שטעמתי טעמו של יין הונגרי כבר נעשיתי אנינת טעם. לא רק מחובר לרבינו אני מחפשת. חשוב לי מאוד שיהיה אמיתי. ושלם עם עצמו. ואני רוצה לשים מטפחת אחרי החתונה. ועוד כל מיני דברים שאולי לא קשורים בקשר ישיר לברסלב אבל אצלי הם הגיעו בעקבות ההתקרבות. 

אמונה: בין רצון ברור לפחד לא מוסבר

אמא איבדה לגמרי את הלשון. ריחמתי עליה. אבל לא ראיתי ברירה. ואבא, אחרי שהתאושש, אמר שהוא צריך לשאול רב. 

לכאורה, מקובל והגיוני ואפילו מתבקש. אבל בכל זאת נלחצתי. לא ידעתי מה רב ליטאי יגיד על כזה דבר, והבנתי שאם הרב לא יהיה "לטובתי" אני אבודה.

כשאבא הלך לדבר עם הרב ישבתי ואמרתי תיקון הכללי בשרשרת. הייתי לחוצה מאוד וניסיתי לחזק את עצמי שה' איתי ויהיה טוב. הוא חזר בהבעה שלא הצלחתי לפענח. חיכיתי במתח שיספר לי מה היה. אבל רק מאוחר בלילה הגיעה השעה. התיישבנו שוב ההורים ואני, ואבא אמר: תראי אילה, הרב אומר שהורים לא יכולים למנוע מבן או מבת לעבוד את ה' בדרך משלהם, גם אם היא שונה מהדרך של ההורים.

למרות שזה לא קל לנו, הרב אומר שגם אם היינו מונעים ממך לא היית מחויבת לשמוע בקולנו. זו דעת תורה וכולנו כפופים לה. מה שכן אמא ואני חשבנו אח"כ שאמנם דרך בעבודת ה' לא נוכל למנוע ממך אבל כן נוכל להגיע לעמק השווה בשאר הפרטים החיצוניים שיכולים להיות מאוד משמעותיים בשבילנו. לדוגמא הלבוש שיהיה כמו שמקובל אצלנו. וגם ההשקפה של הבית וההורים שיהיה בסגנון שלנו. והבחור שיהיה מה שאת מחפשת. ובינינו אני אומר לך שככה אנחנו רגועים שאם יום אחד תתחרטו ותרצו לחזור למסורת שלנו יהיה לכם אופציה.

"טוב, בסדר" זה כל מה שהצלחתי לענות. אולי כי המשפט האחרון צרם לי. אני לא הולכת להתחרט! רציתי לצעוק, אבל בלעתי רוק.

 אבא, אני יודעת שאני אמורה להיות שמחה ומאושרת. לא יכולתי לצפות ליותר מזה. זה הכי מלכתחילה בשבילי. גם אני לא חושבת שמתאים לי משפחה כ"כ שונה ממה שאני מכירה והלבוש החסידי באמת זר לי. אני גם יודעת שהעיקר זה הפנימיות וזה מה שחשוב לי. אז למה אני לא שמחה???  אולי כי זה נשמע לי חסר סיכוי מדי. צירוף של דרישות לא מספיק מציאותי. כמה בחורים יש שעונים על הרשימה שלי? ועוד לא דיברנו על אופי ועוד כמה דברים של התאמה שבכל שידוך מתייחסים אליהם. יכול להיות שאני מפחדת שלא ימצאו לי את מה שאבא ואני רוצים?? כן, אבא, נראה לי שאני מפחדת.

וזה אומר שאני לא מספיק מאמינה. אם הייתי מאמינה לא הייתי מפחדת. לפחות בידיעה זה ברור לי. ה', תעזור לי להאמין בך! לגדל ולטפח את האמונה בך כי תמיד אפשר יותר! ואני מוכרחה יותר! בשביל הרוגע שלי. שלוות הבוטח. כן. הכול מתחיל וגם נגמר באמונה. הרי עוד לפני שנולדתי הכריזו בת פלוני לפלוני. ומה זה משנה כמה בחורים יש. אני צריכה רק אחד. קצת מביך לגלות שמצב האמונה שלי לא משהו. רק מולך, אבא, אני יכולה להגיד את זה ברור. אבל אם אני אגדל מזה, הכול שווה לי. תודה, אבא! 

בלבולים. שאלות.

ואיך זה יכול להיות.

אין סיכוי בכלל.

זה מוזר ויוצא מן הכלל.

מה? גם התייאשתי?

אוי! מה יהיה איתי??

תירגעי, תנשמי, נשמה

כל מה שאת צריכה

זה רק לגדל את האמונה!   

רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887 / 0