שְׁנַת תק”ע בַּחֹרֶף אַחַר חֲנֻכָּה בְּעֵת שֶׁבָּאתִי מִבֶּרְדִּיטְשׁוֹב, אָמַר לִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשֶׂה לְסַפֵּר; וְאָמַר שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת שֶׁרוֹצֶה לְסַפֵּר, לֹא סִפְּרוּ אוֹתָהּ כִּי אִם פַּעַם אֶחָד לִפְנֵי בַּיִת רִאשׁוֹן, וְגַם הַנְּבִיאִים לֹא יָדְעוּ הַסּוֹד שֶׁלָּהּ, כִּי אִם הַנָּבִיא שֶׁסִּפֵּר אוֹתָהּ וּמִי שֶׁסִּפֵּר אוֹתָהּ לְפָנָיו. וְהוּא חִדּוּשׁ גָּדוֹל.
וַהֲגַם שֶׁכְּבָר סִפְּרוּ אוֹתָהּ, כַּנַּ”ל, אַף עַל פִּי כֵן הוּא חִדּוּשׁ גָּמוּר, הַיְנוּ דָּבָר חָדָשׁ לְגַמְרֵי. כִּי בְּוַדַּאי מֵאָז עַד עַתָּה נַעֲשָׂה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה. וְאָז סִפְּרוּ אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי אָז, וְעַתָּה צְרִיכִין לְסַפְּרָהּ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי עַתָּה (וְלֹא זָכִינוּ לְשָׁמְעָהּ).
וְעַל יְדֵי הַמַּעֲשֶׂה, שׁוּב אֵינוֹ קָשֶׁה לִי כְּלָל בְּעִנְיָנֵנוּ; כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה קָשֶׁה לִי קְצָת מִפְּנֵי מָה יִהְיֶה כָּךְ, דְּהַיְנוּ: שֶׁאֵין לָנוּ שׁוּם חֲשִׁיבוּת בָּעוֹלָם וְכוּ’. אֲבָל עַכְשָׁו, עַל פִּי הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ”ל – שׁוּב אֵינוֹ קָשֶׁה לִי כְּלָל.
וּכְבָר הָיָה מוּכָן לְסַפֵּר מַעֲשֶׂה זוֹ, אַךְ אַף עַל פִּי כֵן נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְלֹא זָכִינוּ לְשָׁמְעָהּ.
אַחַר כָּךְ בְּסָמוּךְ סִפֵּר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה הַנִּדְפַּס בְּ”סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת” וְאָמַר שֶׁאֵין זֹאת הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ”ל. וְאָמַר שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ”ל שֶׁרָצָה לְסַפֵּר הוּא יָפֶה עוֹד יוֹתֵר מִמַּעֲשֶׂה זֹאת שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה הַנִּפְלָאָה וְהַנּוֹרָאָה מְאֹד.
אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְשָׁמְעָהּ לֶעָתִיד.
באדיבות אתר ויקיטקסט
