שפעם אחת היה רב אחד שהלך לקבץ נדבות (עבור פדיון שבויים או הכנסת כלה יתומה), והיה צריך איזה מאות אדומים ובא לגביר אחד ותבעו. ואמר לו הגביר כאשר יש אצלו (טענדא ורענדא) מלבוש של כמר שאם ילבש אותה, וילך כל הרחובות של העיר לבוש כך, אז יתן לו כל הכסף הנצרך לו לצדקה הנ"ל. והסכים על זה ועשה כך. ולקח ממנו הכסף הנצרך להצדקה. ואחר כך בקש ממנו שיתן לו במתנה (הטענדא ורענדא) המלבוש הנ"ל ונתן לו. וקדם פטירת הרב הניח צוואה שמזה המלבוש (הטענדא ורענדא) יעשו לו התכריכין. וכן עשו לו, ונשאר חתיכה קטנה מהרגל שלא הספיק המלבוש הזה, ועשו החתיכה מדבר אחר. ולאחר הרבה שנים היה סיבה שהכריחו לפנות את קברו, ומצאו שכל הגוף היה שלם ולא שלטה בו רמה, מלבד החתיכה קטנה של הרגל שלא היה מלובש מהטענדע ורענדא. (המעשה הזה סיפר אחד מאנשי שלומנו מורנו הרב ר' פינחס קיבליצער בשם רבנו ז"ל. ואמר ר' אברהם ז"ל אף על פי שלא שמע זאת מאביו הרב ר' נחמן מטולשין ז"ל אך כיון שר' פינחס ז"ל ספר זאת, זה אמת).
באדיבות אתר ויקיטקסט
