פעם אחת היתה מדינה, שהנימוס היה, שכל שלוש שנים היו לוקחים מלך אחר, בזה האופן: היו יוצאים לשדה, והראשון שפגעו (פגשו) היו ממליכים אותו, אפילו סומא וחיגר (עיוור ונכה). פעם אחת יצאו, ופגעו ראשון והיבאו אותו לפלטין של המלך, והפשיטו את מלבושיו והלבישו ולא ידע כלום, ויישן. וכשנעור משנתו, וראה שהוא בפלטין של המלך ומלובש בגדי מלכות והמשוררים מזמרים, התפלא מאוד אם זה חלום. הלא הוא זוכר שהיה מוטל באשפה. והכה באצבעו, שיכיר אם זה חלום או לא, וראה שאין זה חלום. על כן חשב שהוא באמת מלך, ורק שהוא בעטליר ונעשתה לו חבורה. ראה שעכשיו יש לו החבורה, וראה ששניהם אינו חלום ונתבלבל מזה. ובא על המצאה חדשב, שילך לבית האחר שיש ששם ספרים ויראה אם מבין בספרים – זה סימן שמלך הוא אמת והבעטליר הוא חלום, ואם לא – אינו יודע מה הוא. ולקח הספרים, ולא הבין את הכתוב בהם. ונתישב דעתו ואמר: אמת הוא שאני מלך, ומה שאינני מבין – מפני שהכל אינם מבינים, והספרים אינם אלא רק לתכשיט. וסים רבנו ז״ל: כך הוא המפורסמים של שקר, שרואים שעושים להם כבוד כזה ואינם מבינים מפני מה, ומתבלבלים בדעתם אם באמת הם מפורסמים או זה חלום. ואם אמת הוא כך, מדוע אינם משיגים שום דבר? ומתישבים בדוחק, שבאמת הם צדיקים, ומה שאינם משיגים – מפני ששום צדיק אינו משיג ויודע. ובזה פוגמים באמונת חכמים.
