אות א

על פי התורה 'חבלים נפלו לי בנעימים' בלקוטי תנינא סימן ע"א עין שם וכלל הדברים כי כל הבריאה היא רק בשביל כבודו יתברך. ועל כן הכבוד הוא שרש הבריאה כלה. דהינו שרש כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם וכו'. ועל כן כשמגיע לאדם איזה כבוד צריך לזהר מאד שלא לקח לעצמו מזה הכבוד ושלא יהנה ממנו כלל לצרך עצמו, רק יעלה כל הכבוד לה' יתברך. כי צריך להבין מאיזה מאמר נתהוה זה הכבוד אשר זה הכבוד הוא שרש אותו המאמר וכו' עין שם. ועקר הכבוד הוא על ידי האדם שהוא תכלית כל הבריאה שבשבילו נברא הכל כדי שהוא יגדל ויפרסם כבודו יתברך כי אין בכל הבריאה מי שיגדל כבודו יתברך כמו האדם. ועל כן על ידי ההולדה כשנולדין ונתרבין בני אדם על ידי זה נתגלה כבודו יתברך ביותר. ועקר ההולדה הוא על ידי בחינת נעם העליון שמשם שרש העליון של ההולדה. ונעם העליון שופע תמיד, אך צריכין כלי לקבל על ידו השפעת הנעם העליון, והכלי נעשה על ידי צדקה לקבל שלהובין דרחימותא שנמשכין מנעם העליון. ויש צדקה של ארץ ישראל, ויש צדקה של חוץ לארץ. ועקר היא הצדקה של ארץ ישראל, כי ארץ ישראל בחינת נעם, שהוא בחינת המחין של ארץ ישראל שמנעימים זה את זה בהלכה, דהינו שלום. וחוץ לארץ הוא בחינת חובלים, שהם מחין של חוץ לארץ שהם בחינת מחלקת, בחינת שחובלים זה לזה בהלכה. ואזי כששופע הנעם העליון על ידי הכלי הנעשה על ידי הצדקה בשביל ההולדה, וגם בחינת הנעם העליון שהוא המחין מקבל ונשפע עוד מלמעלה יותר כידוע. אזי אלו המחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, הם נופלים גם כן באלו המחין של ארץ ישראל שהם בחינת נעם כדי להתתקן כי אז הוא זמן תקונם. כי עקר קלקולם הוא על ידי פגם הכבוד (כמבאר כל זה שם היטב). ועל כן עתה שנמשך הולדה שהוא בחינת התגלות הכבוד, על כן הם באים להתתקן. אבל לפעמים המחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים, הם פגומים כל כך עד שאינם יכולים להתתקן, ואדרבא הם גורמים פגם גם להמחין של ארץ ישראל, ומזה נמשך המחלקת שיש בארץ ישראל גם כן. כי עקר המחלקת נמשך רק מבחינת מחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים כנ"ל. אבל המחין של ארץ ישראל הם בחינת נעם בחינת שמנעימים זה לזה בהלכה שהוא בחינת שלום. רק על ידי שהמחין של חוץ לארץ מבקשין לעצמן תקון, ותקונם בעת ששופע נעם העליון בשביל הולדה על ידי הכלי של צדקה כנ"ל. ואז נופלין החובלים בנעימים כדי להתתקן. וכשהם פגומים ביותר, הם פוגמים גם את הנעימים שהם פגם המחין של ארץ ישראל ומשם נמשך המחלקת שיש בארץ ישראל. והכל על ידי [פגם] הכבוד שעל ידי זה כל המחלקת שבעולם שבארץ ישראל ובחוץ לארץ. והכל נמשך על ידי פגם החובלים הנזכרים לעיל וכנ"ל. עין שם כל זה היטב:

וזה בחינת שלש תפלות ביום. כי צריכין להמשיך השפעת הנעם העליון בכל יום. כי ה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ועקר מעשה בראשית היה על ידי השפעת הנעם, שעל ידי זה נתגלה כבודו שהוא שרש הבריאה כנ"ל. ועל כן בכל יום שה' יתברך מחדש בטובו מעשה בראשית, הוא גם כן על ידי השפעת הנעם העליון ששופע בכל יום, שעל ידי זה נמשכין נשמות ישראל, שעל ידי זה נתגדל כבודו, שעל ידי זה עקר קיום העולם בבחינת חדוש מעשה בראשית שבכל יום. כי כמו שתחלת כל הבריאה של מעשה בראשית היה על ידי השפעת הנעם שמשם הכבוד שהוא שרש הבריאה כנ"ל. כמו כן חדוש מעשה בראשית בכל יום הוא גם כן על ידי זה. כי זה עקר בחינת חדוש מעשה בראשית שמחדש בטובו בכל יום תמיד, דהינו שמחדש הבריאה בכל יום בשביל קיום העולם כמו שהיה בתחלת הבריאה. ועל כן עקר קיום העולם על ידי צדקה וחסד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , כי על ידי הצדקה נעשה כלי לקבל השפעת הנעם העליון, שעל ידי זה נתגלה כבודו שהוא עקר קיום הבריאה כנ"ל. וזהו בחינת אור יום שהוא עקר בחינת חדוש מעשה בראשית בכל יום מה שה' יתברך מזריח השמש בכל יום בבקר ומשקיעה בערב. שעל זה עקר הברכה והשבח שאומרים בברכת המאורות, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי עקר אור יום הוא בחינת הארת הכבוד, בבחינת והארץ האירה מכבודו . שנמשך מהמוחין שנמשכין בכל יום על ידי השפעת הנעם העליון. בחינת ומתוק האור (קהלת יא), בחינת נעימות ומתיקות. כי המחין הם בחינת אור יום כידוע, כמו שכתוב כי יש יתרון לחכמה וכו' כיתרון האור מן החשך. נמצא שעקר השפעת הנעם העליון הוא בבקר שאז מאיר אור יום שנמשך משם כנ"ל. וזהו בחינת תפלת שחרית שתקן אברהם שהוא הראשון שגלה אלקותו יתברך בעולם שעל ידו עקר הבריאה. כמו שכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם-באברהם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . כי אברהם התחיל להמשיך ולהאיר השפעת הנעם העליון שהם המחין הקדושים של ארץ ישראל שעל ידי זה עקר ידיעת אלקותו יתברך והתגלות כבודו יתברך. ועל כן היה עוסק כל ימיו בצדקה וחסד כדי לעשות כלי לקבל על ידו השפעת הנעם כנ"ל. כי הנעם בחינת ימין בחינת אברהם בחינת נעמות בימינך נצח . ועל כן אברהם היה הראשון שגלה קדשת ארץ ישראל, כי זכה למחין של ארץ ישראל שהיא בחינת נעם וכנ"ל. ועל כן אברהם תקן שחרית, כי אז עקר השפעת הנעם שהוא בחינת המחין שהוא בחינת אור יום כנ"ל:

ועל-כן כל סדר התפלה בשלמות הוא בבוקר בשחרית שאז מאריכין בפסוקי דזמרה בחינת נעים זמירות ישראל (שמואל ב כג), כדי להמשיך עלינו השפעת הנעם העליון כנ"ל. ועל כן אומרים מקדם פרשת הקרבנות שהם בחינת צדקה בחינת נדבת לב, שעל ידי זה מקבלין השפעת הנעם העליון כנ"ל. ואחר כך אומרים ברכות המאורות וקריאת שמע, שאז הוא המשכת המחין כידוע . כי המחין נמשכין מהשפעת נעם העליון שמשם בחינת ההולדה, הינו בחינת הנשמות הנולדים. ונמשכין בכל יום על ידי המחין הנמשכין על ידי קריאת שמע כידוע בכונות . ואחר כך מתפללין תפלת שמונה עשרה, שאז עקר המשכת הנשמות שהם המחין למטה יותר כמובן בכונות . שעל ידי זה עקר התגלות כבודו יתברך כנ"ל. כי עקר כבוד ה' יתברך ביותר הוא על ידי תפלה דיקא, על ידי שמתפללין ומבקשין מה' יתברך כל צרכיו כל מה שחסר לו בגשמיות וברוחניות. כמו שכתוב וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני, כי זה עקר כבודו. ועל כן תפלת שמונה עשרה גבה מאד ויקר מכל סדר התפלה כמובן בכונות, כי אף על פי שעל ידי כל פסוקי דזמרה וברכת המאורות מגדלין כבודו יתברך ומודיעין שהוא יתברך יחיד בעולמו וברא הכל לכבודו, אף על פי כן עקר שלמות הגדלת כבודו ביותר הוא על ידי התפלה. שבזה שמתפללין על צרכיו, בזה מודים שה' יתברך מנהיג עולמו ומשגיח בפרטיות על כל דבר שבעולם ובידו לשנות הטבע. ונתן לנו כח ורשות לרצותו ולפיסו בתפלה ותחנונים, עד שישוב ממדת הדין למדת הרחמים לבטל כל הגזרות שאינם טובים ולמלאות כל מחסורנו. וזהו עקר כבודו בשלמות, כי כל זמן שאין מודיעין ומפרסמין זאת, עדין לא נתגלה כבודו יתברך בשלמות, כי אף על פי שמשבחין ומפארין אותו ומודים שהוא יתברך גדול מאד ובורא הכל כו', שכל זה הוא הגדלת כבודו בודאי. אבל עדין לא הודיעו בפרוש שמשגיח גם עתה בעולמו ושהוא מבטל רצונו מפני רצון ישראל כשהם מרבים בתפלה ותחנונים, שזה עקר שלמות כבודו שבשביל זה ברא הכל. כמו שמבאר בהתורה אלקים אל דמי לך (סימן צז לקוטי חלק א) שעקר הבריאה היתה שצפה שיקבל שעשועים מישראל שימשלו בתפלותיהם וכו' עין שם. כי זהו עקר הכבוד שמקבל מהאדם דיקא שבשביל זה ברא הכל כנ"ל. הינו מה שבגדלת נפלאותיו העצומים ברא בריאה כזאת שהוא האדם הבעל בחירה שיש לו כח למשל בו יתברך שינהיג העולם כרצונו. שכל זה רחוק בודאי מאד מאד משכל אנושי, אבל הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו העצומים. כי עקר הגדלת כבודו יתברך הוא כשאנו מודים על כל הדברים הרחוקים מדעתנו מאד שאי אפשר להכניס הענין הזה בדעת אנושי כלל. ואף על פי כן אנו מאמינים בגדלתו יתברך אשר מחשבותיו ודרכיו שגבו וגבהו מאד מאד מדעתנו, כמו שכתוב כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וכו'. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שעל ה' יתברך בהכרח שיהיה קשה קשיות, כי אם לא כן יהיה חס ושלום דעתו כדעתנו עין שם. ועל כן עקר הגדלת כבודו הוא על ידי תפלה, שעל ידי זה רואין נפלאותיו העצומים ביותר, וזה הדרך של התפלה גלו לנו אבותינו, והראשון היה אברהם שיגע וטרח בעבודתו מאד ושבר ובטל כל תאוותיו ומסר נפשו בשבילו יתברך כל ימיו. והרבה בתפלה ותחנונים מאד עד שהמשיך דרך התפלה בעולם ותקן לנו תפלת שחרית. וכן אחר כך בא יצחק ויעקב ותקנו יותר תפלת מנחה ומעריב. וכן כל הצדיקים האמתיים שאחריהם עד היום הזה, כלם הלכו בדרכיהם וחזקו אותנו להרבות בתפלה ותחנונים, ואנו צריכים לבטל דעתנו הפחותה והחסרה מאד ולילך בדרכיהם של אבותינו ורבותינו להרבות בתפלה על כל דבר ולהאמין שיש כח בידינו לנצח אותו יתברך להפך דעתו מדין לרחמים, אף על פי שאי אפשר להבין כל זה, אף על פי כן האמת הוא כן. וזה עקר הגדלת כבודו בשלמות כנ"ל ועל כן עקר שלמות הכבוד הוא על ידי התפלה כנ"ל:

אות ב

נמצא שעקר השפעת הנעם העליון שהם בחינת המחין של ארץ ישראל הוא בשחרית כשמאיר היום, כי משם עקר אור יום כנ"ל. והיום הולך ומאיר בתקפו עד נכון היום שהוא עד חצות. ואחר כך מתחיל היום לערב והולך האור ונתמעט, ואז נתמעט ונתעלם בחינת השפעת הנעם שהם המחין ואז רוצים בחינת החובלים להתגבר, שהם בחינת המחין של חוץ לארץ שהם בחינת חובלים בחינת מחלקת. כי עקר יניקתם הוא כשאור הנעם מתמעט. כי בודאי כשהמחין שהם בחינת נעם, בשלמות. אין שיך שום ספק ומחלקת שהם בחינת חובלים כלל, כי יודעין כל הדברים וכל ההלכות על ברין מחמת שהמחין בשלמות. רק כשהמחין מתחילין להתמעט שזהו בחינת אחר חצות היום כי ינטו צללי ערב, אז נאחזין ספקות וקשיות ומחלקת שהם בחינת חובלים. וכשאין מתקנים וממתיקין אותם, משם באים כל הקלקולים וכל הפגמים חס ושלום. וזהו בחינת חטא העגל על ידי הערב רב שהיה אחר חצות היום דיקא כמו שכתוב וירא העם כי בשש משה, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה כי בא שש וכו'. כי הערב רב הם בחינת מחלקת שיניקתם מבחינת חובלים מבחינת מחין של חוץ לארץ הפגומים ביותר. כי הם היו ממצרים שהיא תכלית הזהמא של חוץ לארץ. והם היו צריכין להתתקן על ידי נעימת המחין שנמשכו בשעת מתן תורה שנמשכו מנעם העליון. כמו שכתוב דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום. אבל על ידי שהיו פגומים ביותר מאד, על כן לא די שלא נתתקנו, אף גם פגמו את הנעימים עד שהטעו גם את ישראל והחטיאום חטאה גדולה בעגל. וכל זה היה אחר חצות היום דיקא, כי בא שש כנ"ל. כי אז עקר התחלת יניקת החובלים מחמת שאור יום שנמשך מבחינת נעם מתחיל להתמעט ולהתעלם כנ"ל. ועל כן תקן יצחק תפלת המנחה שזמנה אחר חצות היום, כדי להמתיק בחינת החובלים, לבטל מהם אחיזת הרע כדי שלא יקלקלו את הנעימים אדרבא הנעימים יתקנו אותם וכנ"ל. ועל כן יצחק דיקא תקן תפלת המנחה, כי יצחק הוא הולדה הראשונה בעולם שנולד בקדשת ישראל שזה עקר הגדלת כבודו יתברך:

כי עקר הגדלת כבודו הוא על ידי ההולדה, דהינו על ידי הולדה דקדשה של בני ישראל, שכל מה שנולדין ונתרבין יותר בני ישראל הם מגדלין כבודו יתברך. ויצחק הוא הולדה הראשונה שנולד בקדשת ישראל, כי אברהם היה הראשון שהתחיל להמשיך קדשת ישראל בעולם, אבל הוא בעצמו עדין לא נולד בקדשת ישראל, רק יצחק הוא הראשון בזה. ועל כן אז עקר התעוררות החובלים לבוא ולנפל בנעימים כמבאר בהתורה הנ"ל, שכשנמשך הולדה דקדשה שאז התגלות כבודו יתברך, אז באים החובלים לפל בנעימים וכו' עין שם. ובפרט עתה שהיתה הולדה הראשונה דקדשה, שעל זה היו מצפים כל המחין הפגומים בחינת חובלים שהיו מימות עולם מתי תהיה הולדה כזאת שיוכלו להתתקן. [כי פגם החובלים התחיל מחטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע כמבאר אצלנו מזה בהלכות כבוד אב ואם עין שם בהלכה ב]. על כן היה יצחק תקף הדין מחמת שבו רצו להתאחז החובלים להתתקן שהם בחינת דינים. על כן תקן יצחק דיקא תפלת המנחה שהיא אחר חצות היום, שאז מתחיל יניקת החובלים כנ"ל. כי הוא היה צריך ביותר לתקן החובלים מחמת שהוא היה הולדה הראשונה שאז באים החובלים להתתקן. וצריך לזהר מאד להמתיקם ולתקנם שלא יפגמו את הנעימים יותר חס ושלום כנ"ל:

אות ג

ועל-כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה שיהא אדם זהיר מאד בתפלת המנחה. מחמת שאז צריכים לתקן החובלים שזהו עקר תקון התפלה. כי עקר פגם התפלה הוא מהחובלים הנזכרים לעיל שהם מבלבלין המחשבה בתפלה. מחמת שבכל תפלה נמשכין מחין מהשפעת הנעם העליון, שמהם נתהוים נשמות שהם בחינת הולדה שעל ידי זה נתגדל כבודו כנ"ל. ועל כן תכף כשאדם עומד להתפלל ולעסק בתקון זה, באים מיד החובלים להתתקן. ומגדל הפגמים הנאחזים בהם בפרט עתה בדורות הללו, על ידי זה פוגמים את הנעימים ומבלבלים המחשבה מאד מאד. על כן צריכים להתגבר כנגדם מאד מאד, וביותר צריכים לזהר בתפלת המנחה, שאז תקפא דדינא שלטא כמו שאיתא בזהר הקדוש . הינו כי אז עקר יניקת החובלים, ועקר תפלת המנחה היא בשביל להמתיקם כנ"ל. על כן צריכים לזהר בתפלת המנחה מאד מאד להתפלל בכונה עצומה כדי שיוכל להתגבר על פגם החובלים שנאחזים אז ביותר כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שכן אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה וכו' (ברכות ו:). כי אליהו היה צריך לבטל אז את העבודה זרה שנמשך מפגם החובלים שהם בחינת מחלקת, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שעל ידי המחלקת באים לעבודה זרה (כמו שמבאר בסימן רנא לקוטי חלק א ובכמה מקומות). וזהו עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים, זהו בחינת החובלים שהוא בחינת מחלקת וספקות, בחינת פסחים על שתי הסעפים, ועל כן הכנעתם היתה במנחה דיקא, כי עקר הכנעת החובלים במנחה שנתתקנה בשביל זה כנ"ל. וזהו וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים. ויפלו על פניהם זה בחינת חבלים נפלו לי בנעימים, כי הנעימים הם בחינת פנים בחינת שבע שמחות את פניך נעמות וכו'. וזהו ויפלו על פניהם שהעם שנאחזו בהם החובלים, שעל ידי זה באו לעבודה זרה, עתה נפלו על פניהם, דהינו על הנעימים שהם פניהם האמתיים. כי עקר אור הפנים האמתי של ישראל הם המחין הקדושים, שהם בחינת נעם כנ"ל, הינו בחינת חובלים הנופלים בנעימים כנ"ל, ואז נתתקנו באמת. וזהו ויאמרו ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים שתי פעמים. כי עקר יניקת החובלים הוא מבחינת דינים שהוא בחינת אלקים כידוע , והנעימים הם בחינת ה' בחינת רחמים. ואז אמרו ה' הוא האלקים שכלו חד. כי הדין נכלל ברחמים, שעל ידי זה החובלים הנאחזים בהדין נכללין בנעימים ששרשם רחמים. ועל כן כפלו ואמרו שתי פעמים ה' הוא האלקים לחזק הענין, להורות שתקון זה יהיה נשאר קים לנצח. כי לפעמים כשהחובלים בחינת דינים נופלים בנעימים הם מתגברים אחר כך ופוגמים את הנעימים יותר. אבל עתה בכח אליהו שתקן אז תקון גדול מאד, על ידי זה יהיה נשאר קים התקון לנצח שהחובלים יתהפכו לנעימים. וזה בחינת שתי פעמים ה' הוא האלקים, כנגד מחין של הנעימים ומחין של החובלים, שבשניהם נשיג כי ה' הוא האלקים. כי החובלים לא יפגמו את הנעימים רק גם הם מתהפכין לנעימים ומודים כי ה' הוא האלקים:

אות ד

ועל-כן נקראת תפלת המנחה אף על פי שגם בבקר הקריבו מנחה כמו שהקשו התוספות כמובא במגן אברהם , כי עכשו עוסקין להמתיק ולתקן החובלים כנ"ל, אשר עקר זה התקון נמשך על ידי צדקה כנ"ל:

ועל-כן נקראת התפלה הזאת בשם מנחה בחינת צדקה בחינת והיה לה' מגישי מנחה בצדקה . כי עקר התקון שתהיה הצדקה בבחינת קרבן מנחה שהוא קרבן עני שמקריב הקרבן בכל נפשו, כמו שפרש רש"י על פסוק ונפש כי תקריב קרבן מנחה שפרש רש"י שם שבכל הקרבנות לא נאמר נפש כי אם במנחה וכו'. כי מי דרכו להקריב מנחה? עני, מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. כי באמת מה שלפעמים מתגבר חס ושלום קלקול החובלים כל כך עד שפוגמים גם את הנעימים כשנופלים בהם להתתקן על ידי כלי של הצדקה כמו שמבאר לעיל. כל זה נתהוה על ידי שגם הכלי של הצדקה אינו בשלמות, שעל ידי זה אין מקבלין אור הנעם בשלמות שעל ידי זה קשה לתקן את החובלים עד שלפעמים יכולים חס ושלום החובלים לפגם גם את הנעימים כנ"ל, וכל זה מחמת שאין מקימין מצות הצדקה כראוי, כי מעלת מצות צדקה היא בלי שעור. וכל התורה וכל תקון כל העולמות תלוי בזה. כי הכל נברא בשביל כבודו, וכל כבודו נתגלה על ידי הצדקה שעל ידה נמשך נעם העליון וכו' כנ"ל. ועל כן שקולה מצות צדקה ככל התורה כלה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . אבל צריכין להרבות בצדקה מאד ולבקש מאד מה' יתברך שיזכה לקים מצות הצדקה כראוי, שיתן בלב שלם למען שמו יתברך באמת, ושיזמין לו ה' יתברך עניים הגונים לזכות בהם. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סכה מט:) שמא תאמר כל הבא לקפץ ולתן צדקה קופץ, תלמוד לומר מה יקר חסדך אלקים וכו'. כי עקר תקון הצדקה שיתגדל כבודו יתברך על ידי זה שזה תקון וקיום כל הבריאה. על כן צריך לכון בצדקה בשביל כבוד ה' יתברך לא בשביל כבוד עצמו חס ושלום. על כן צריכין להשתדל לתן צדקה לעניים הגונים באמת העוסקים לגדל כבודו יתברך. לא שיתן צדקה רק בשביל כבוד עצמו, כמצוי בכמה אנשים בעוונותינו הרבים שאין נותנים כי אם למי שיש לו ממשלה וכבוד גדול הם מכרחין לתן לו כדי שלא יהיה להם פחיתת כבוד כשלא יתנו לאיש כזה. ועל עניים הגונים העוסקים בתורה בפשיטות באמת אינם משגיחים כלל ומעלימין עיניהם מהם. נמצא שהצדקה שנותנין היא בשביל כבוד עצמם, ואף על פי שבודאי שגם בזאת הצדקה יש נקדות טובות, אבל קשה לתקן החובלים על ידי צדקה כזאת מאחר שהצדקה בעצמה אינה בשלמות בשביל כבוד ה' יתברך לבד שעל ידי זה עקר התקון כנ"ל:

ועל-כן עקר תקון הצדקה שתהיה בבחינת מנחה שהיא קרבן עני שכונתו בקרבנו רק לשמים לבד מחמת שנתינתו מעטת. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה נאמר בקרבן בהמה ריח ניחוח ונאמר וכו' ונאמר במנחה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים. כי העני מכון בודאי בנתינתו לשמים לבד מאחר שנתינתו מעטת ואין מגיע לו כבוד על ידי נתינתו. כמו כן העשיר אף על פי שנותן הרבה חלילה לו להתגאות בנתינת הצדקה ולהתכון לכבודו, רק שכל מה שיתן צדקה אף על פי שיתן לצדקה הון הרבה יהיה בעיניו כעני. כי באמת נגדו יתברך הכל עניים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה מי הקדימני ואשלם. כי הכל ממנו יתברך, כמו שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ועל כן דוד המלך עליו השלום בעת שנתן הון רב לנדבת הבית המקדש, אמר והנה בעניי הכינותי לבית ה' כסף וזהב וכו' (דברי הימים א כב). כי החזיק כל נתינתו לעניות. וכן דרכו תמיד לקרות את עצמו עני, כמו שכתוב ואני עני ואביון וכו', וכן כמה פעמים . וצדקה כזאת יקרה מאד כי מחזיק את עצמו לעני ואין מתכון בשביל כבוד עצמו כלל רק בשביל כבוד ה' יתברך לבד. וזה בחינת מנחה שהיא קרבן עני שכונתו לשמים. וזהו בחינת שלמות הצדקה בחינת מגישי מנחה בצדקה, שעל ידי זה מקבלין בשלמות אור הנעם עד שיכולים לתקן גם את החובלים וכנ"ל. ומחמת שזה התקון צריכין ביותר בעת תפלת המנחה כי אז עקר התחלת תקון החובלים, על כן נקראת תפלה זאת בשם מנחה וכנ"ל. וזהו בחינת מה יקר חסדך שמזה הפסוק למדו רבותינו זכרונם לברכה שלא כל הבא לקפץ קופץ כנ"ל. וזהו מה יקר חסדך אלקים, שיקר מאד החסד והצדקה לזכות לתן הצדקה כראוי לעניים הגונים בשביל כבודו יתברך לבד. וזהו ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. שיזכה לתן לבני אדם החוסים בו בצל כנפיו יתברך, דהינו עניים הגונים באמת. ואז כשזוכה לזה, על ידי זה נעשה כלי בשלמות לקבל אור נעם העליון שהוא בחינת עדן העליון אשר עין לא ראתה וכו'. וזהו ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. כי על ידי צדקה בשלמות זוכין לנחל עדניך וכו'. שהיא בחינת נעם העליון וכנ"ל:

אות ה

וזה בחינת תפלת ערבית שתקן יעקב . כי יעקב הוא שלמות האבות והוא עקר התקון של חטא אדם הראשון שפגם בבחינת החובלים הנ"ל כנ"ל. כי אברהם התחיל להמשיך בחינת הנעם על ידי רבוי החסד שעשה, כי היה נדיב לב הראשון, ועל כן תקן שחרית כנ"ל. ויצחק עסק להמתיק בחינת החובלים כדי שלא יפגמו את הנעימים, שזהו בחינת תפלת המנחה כנ"ל. ויעקב הוא עקר התקון, ועל כן תקן ערבית שהוא תקון נפלא שהתקין להתפלל גם בלילה בעת התגברות החשך שאז עקר שליטת החובלים הפגומים לגמרי. כי בו תרמש כל חיתו יער, שהם בחינת חובלים ומזיקים דמחבלי עלמא. כי כל המזיקים נקראים מחבלים, וכחם על ידי פגם העברות שנקראים בלשון חבלה, כמו שכתוב (נחמיה א) חבל חבלנו לך. והעקר על ידי פגם הברית שהוא עקר פגם הנעימים כמובן בהתורה הנ"ל. ועל כן נקרא בשם חבלה כמו שכתוב כי השחית כל בשר את דרכו וכו', ותרגומו ארי חבילו אורחיהון וכו'. ועקר שליטתם בלילה ששם עקר אחיזת פגם הברית בחינת מקרה לילה רחמנא לצלן. וכמו שכתוב בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא, וכמו שפרש רש"י שם. ועל כן בלילה אין זמן תפלה מן הדין מאחר שאז מסתלקין המחין שהם בחינת נעם לגמרי, שזהו בחינת מה שאיתא בזהר כד לילה פריש גדפהא על עלמא כל תרעי דגן עדן סתימין וכו'. כי בגן עדן עקר המשכת הנעם שהוא בחינת עדן עין לא ראתה כנ"ל. ובלילה תרעי דגן עדן סתימין, כי אז מסתלקין המחין בחינת נעם לגמרי כמבאר בכונות . ועל כן לא היה ראוי לתקן תפלה בלילה. אבל יעקב בגדל כחו תקן להתפלל גם בלילה שהוא בחינת תפלת ערבית שתקן. כי יעקב הוא בחינת אמת כמו שכתוב תתן אמת ליעקב. ועל ידי אמת עקר תקון של כל החובלים שבעולם שהם בחינת מחלקת. כי יצחק התחיל לתקן החובלים, ועל כן תקן תפלת המנחה שהיא ביום רק שמתחיל לערב שאז התחלת אחיזת החובלים כנ"ל. אבל יעקב תקן תפלת ערבית שנוכל להתפלל אפלו בחשכת לילה בעת שמתגברין ביותר חס ושלום. וזה זכה לתקן מחמת שהוא היה בבחינת אמת כנ"ל. ועל ידי אמת נתבטלין כל החובלים שבעולם. כי עקר יניקת החובלים הוא ממחלקת כנ"ל, ובתחלה מתחיל המחלקת בקדשה, ואחר כך נשתלשל ממנו אחיזה למטה עד שנעשה מחלקת גמור, עד שנתהוה אחיזת הקלפות לגמרי שמשם כל החטאים שנקראים חובלים כנ"ל. אבל על ידי אמת נתבטל כל מיני מחלקת. כי מי שכונתו אל האמת לאמתו לא יזיק לו שום מחלקת מאחר שהוא חפץ רק בהאמת, כי עקר יניקתם ממחלקת שבקדשה שהחכמים חולקים בהלכה זה אוסר וזה מתיר, ואלו החכמים שניהם מתכונים אל האמת, רק שזה נראה לדעתו כך וזה להפך. ומי שחפץ באמת אינו מזיק לו זה המחלקת כלל, כי מאמין שבאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . וכבר למדונו רבותינו זכרונם לברכה איך להתנהג בענין מחלקת כזה כגון ספק דאוריתא לחמרא ודרבנן לקלא וכו', ויחיד ורבים הלכה כרבים וכו' . וכן בענין המחלקת שבין הצדיקים והכשרים, כשחפץ רק באמת אינו מזיק לו כלל כי החפץ באמת מוסרין לו מלאך של אמת ויזכה לידע האמת. מכל שכן כשהחולקים הם אנשים גסים או אנשים קלים ורשעים, בודאי יוכל להבין היכן האמת, כי אמת הוא אור ה' יתברך בעצמו, ומי שחפץ באמת לאמתו מאיר לו ה' יתברך בעצמו לצאת מתוך החשך ואפלה (כמו שמבאר בהתורה צהר תעשה לתבה וכו'. עין שם בסימן ט). וזה בחינת תפלת ערבית שתקן יעקב שהוא בחינת אמת. שעל ידי זה תקן שנוכל להתפלל גם בעת חשכת לילה, גם בעת שליטת החובלים ביותר. כי האמת מאיר בתוך תקף החשך ואפלה, כי אמת הוא אור ה' יתברך בעצמו, שעל זה נאמר כי אשב בחשך ה' אור לי. וכמו שכתוב גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וכו'. וכתיב כי אתה תאיר נרי ה' אלקי יגיה חשכי. וכתיב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. ועל כן יעקב שהוא בחינת אמת, שתקן תפלת ערבית להתפלל גם בתוך תקף החשך על ידי גדל האמת שהמשיך בעולם, על כן הוא עקר התקון של החובלים. כי הוא אינו מתירא שלא יתגברו פגם החובלים הפגומים ביותר ויקלקלו גם את הנעימים חס ושלום כנ"ל. כי כל מיני חובלים שהם כל מיני מחלקת וקשיות וספקות המחשיכים את העולם נתבטלים כנגד נקדת האמת לאמתו שהוא בחינת יעקב. כי האמת עד לעצמו . וכל זה מחמת שיעקב זכה לתקון הברית בשלמות, כמו שכתוב ראשית אוני כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ולא פגם בהמשכת הנעימים להנאת עצמו כלל וכלל. על כן היתה מטתו שלמה ולא יצא ממנו שום פסול, כמו שיצא מאברהם ויצחק ישמעאל ועשו, שהם עקר החובלים שהחריבו את הבית המקדש והגלו את ישראל מארצם ששם הנעם. וכל זה מחמת שפגמו החובלים את הנעימים בעת שנפלו לתוכם כנ"ל. ועל כן אף על פי שהאבות הקדושים אברהם ויצחק טרחו מאד והמשיכו את הנעם בתקון גדול ותקנו גם את החובלים והמשיכו הולדות קדושות, שהם יצחק שנולד מאברהם ויעקב מיצחק. אך אף על פי כן נתעוררו חובלים פגומים מאד מאד שלא היה אפשר לתקנם אז, ועל ידי זה יצאו מהולדות שלהם עשו וישמעאל. אבל יעקב היתה מטתו שלמה והמשיך ההולדה שלו רק על ידי קדשת הנעם לבד. וכל החובלים שרצו להתאחז בו כלם נתתקנו, כי בגדל כחו תקן כלם על ידי גדל האמת שהיה בו. ועל כן זכה לקדשת ארץ ישראל בלי גבול ומצר, כמו שכתוב ופרצת ימה וקדמה וכו', שהיא נחלה בלי מצרים כי אין שום מצר נגדו. כי יעקב בחינת אמת ממשיך בחינת קדשת ארץ ישראל שהוא השפעת הנעם, הוא ממשיכו בלי גבול לתקן כל החובלים שבעולם כנ"ל. ועל כן אברהם קרא את מקום הבית המקדש הר ויצחק קראו שדה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . כי הר ושדה הוא מקום שליטת החובלים, שהם בחינת חיות רעות ומזיקי עלמא שמקומם בהר ושדה. ועל כן שני הבנינים שהיו כנגדם נחרבו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . אבל יעקב קראו בית ששם אין שום אחיזה להחובלים, כי הוא זכה להמשיך בחינת הנעם בשלמות עד שמתקן כל החובלים כנ"ל. כי עקר השפעת הנעם הוא בבית המקדש, שהוא קדשה העליונה של ארץ ישראל ששם ברור ההלכה, בחינת שמנעימים זה את זה בהלכה. כי שם ישבו סנהדרי גדולה לברר כל ההלכות, כמו שכתוב וקמת ועלית אל המקום וכו'. וזה בחינת אחת שאלתי וכו' שבתי בבית ה' וכו' לחזות בנעם ה' וכו' . בבית ה' דיקא, כי עקר השפעת הנעם הוא בבית ה' שהוא הבית המקדש. והעקר בבית שיבנה על ידי יעקב במהרה בימינו שאז נזכה להשפעת הנעם בלי קלקול אחר כך, כי החובלים לא יקלקלו עוד. כי על ידי בחינת יעקב בחינת אמת יתתקן הכל כנ"ל. כי יעקב הוא בחינת הבריח התיכון וכו' המבריח מן הקצה אל הקצה. הינו מקצה העליון מתחלת השפעת הנעם העליון שאינו פגום כלל שם. ועל ידי זה הוא יכול להמשיכו עד תכלית קצה התחתון לתקן כל החובלים הפגומים ביותר וכנ"ל:

אות ו

וזהו ויפגע במקום שאז תקן תפלת ערבית כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . ואז ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שהאבנים היו מריבות זה עם זה וכו' ונעשו כלם אבן אחד. הינו כי אבנים הם בחינת החובלים בחינת מחלקת שהם בחינת אבני נגף. כמו שכתוב וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן וכו'. ועל כן באמת היו מריבות זה עם זה כנ"ל. אבל יעקב בגדל כחו, מגדל האמת שהיה בו עשה ביניהם שלום ונעשה אבן אחד, ועל כן אז תקן תפלת ערבית וכנ"ל. ועל כן אז וידר יעקב נדר וכו' וסים והאבן הזאת וכו' יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, שנדר נדר שהוא נדבת לב, וקבל על עצמו מצות צדקה בשלמות לתן מעשר מכל. כי עקר התקון להמשיך הנעם הוא על ידי צדקה, ועקר שלמות הצדקה על ידי יעקב בחינת משפט וצדקה ביעקב וכו'. כי הוא זכה להמשיך התקון של הצדקה בתכלית השלמות, כי זכה לתקן כל החובלים כנ"ל. וזהו בחינת מעשר, לתקן כל הבריאה שנבראה בעשרה מאמרות, על ידי עשרה בחינות חלקי הכבוד כנ"ל בהתורה הנ"ל. כי כל זה נתתקן על ידי צדקה בשלמות כנ"ל. וזהו בחינת מעלת נתינת מעשר לצדקה, לתקן כל חלקי הכבוד שכלול בעשר כנ"ל. וזה בחינת עשר אעשרנו לך, שכונתו בנתינת המעשר הוא בשביל אעשרנו לך, לעשות רצונך בלבד לא בשביל כבוד עצמו חס ושלום. וזהו בחינת צדק צדק תרדוף , שכונתך בהצדקה שתתן יהיה למען הצדק לבד כדי לקים מצות צדקה כרצונו יתברך לא בשביל כבוד עצמך כלל. כי לפעמים כשפוגמים בזה ומתכונים בהצדקה בשביל כבוד עצמו חס ושלום, אזי יש כח להחובלים לפגם את הנעימים, עד שגם הם נתקלקלים חס ושלום וכנ"ל. ואז הוא חס ושלום מקום הצדק שמה הרשע . כי החובלים בחינת רשע התגברו על הנעימים שנמשכו על ידי הצדק דהינו על ידי הצדקה וכנ"ל. ועל כן הזהיר הפסוק צדק צדק תרדוף, שתכון בהצדקה למען הצדק לבד. ואז ישאר הצדק על מקומו בשלמות, כי אדרבה הצדק יתקן גם החובלים. וזהו גם כן בחינת צדק צדק תרדוף שתי פעמים. כי גם החובלים נתהפכים לצדק כשכונתו בצדקה באמת שנותן צדקה למען הצדקה לבד, בבחינת צדק צדק תרדוף וכנ"ל. וזהו למען תחיה וירשת את הארץ, כי על ידי זה זוכים לארץ ישראל ששם עקר השפעת הנעם כנ"ל. וזהו למען תחיה וכו', כי עקר החיות מבחינת הנעם, כמו שכתוב תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח. וזהו נעמות בימינך נצח דיקא שישאר הנעימות לנצח ולא יוכלו החובלים לקלקלו חס ושלום. וזה נעשה על ידי בחינת יעקב שהוא בחינת אמת שהוא בחינת אור הפנים בחינת זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה. שכל הדורות הדורשים אותו יתברך ומגדלים כבודו יתברך נמשכים על ידי בחינת יעקב שהוא אמת שהוא אור הפנים בבחינת אלה תלדות יעקב יוסף וכנ"ל. והוא זכה לנעמות נצח, כי בית המקדש השלישי שיבנה בזכותו יתקים לנצח וכנ"ל. וזהו שבע שמחות את פניך, בחינת יעקב בחינת אמת, נעמות בימינך נצח. כי על ידי גדל האמת לא יוכלו החובלים לקלקלו רק ישאר ויתקים הנעימות לנצח כנ"ל:

אות ז

וזה בחינת ראש השנה. כי בראש השנה נברא העולם, דהינו אדם הראשון שהוא עקר העולם כנ"ל. כי עקר הכבוד הוא על ידי האדם שבשביל זה נברא הכל. ועקר האדם נמשך מנעם העליון כמובן בהתורה הנ"ל. ועל כן צריכין להמשיך בראש השנה בחינת הנעם, וזה נמשך על ידי השופר שהוא בחינת כלליות עשרה מיני נגינה בבחינת היטיבו נגן בתרועה , שזהו בחינת נעם בחינת נעים זמירות ישראל (שמואל ב כג) וזה בחינת עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר זמרו אלקים זמרו וכו' . כי תרועה וקול שופר הם בחינת נגינה וזמרה שהוא בחינת נעם כנ"ל (ועין כל זה בדברינו בהלכות ברכת הפרות הלכה ד). ועל כן קורין בראש השנה לדת יצחק, כי יצחק הוא הולדה הראשונה בקדשה כנ"ל, שנמשך מנעם עליון שעל ידי זה עקר התגלות כבודו כנ"ל. (וכמבאר כל זה בהלכות ברכת הפרות הנ"ל עין שם). וזהו בחינת תקף הדינים של ראש השנה שצריכים להמתיקם בכמה המתקות כידוע. כי מחמת שאז צריכין לעורר נעם העליון כדי לגלות כבודו יתברך, שעל ידי זה היתה כל הבריאה שנברא בראש השנה כנ"ל, על כן אז באין החובלים להתתקן כנ"ל. וגם כי כל פגם החובלים נמשך מחטא אדם הראשון כמבאר בדברינו (בהלכות כבוד אב ואם עין שם), וחטא אדם הראשון היה בראש השנה על כן נתעוררין אז כל תקף הדינים. כי החובלים הם בחינת מחלקת בחינת דינים קשים, כי משם שרשם כידוע. וזה כל עבודת ראש השנה של הצדיקים להמתיק תקף הדינים, הינו להמתיק לבטל יניקת החובלים שלא יוכלו להתגבר לקלקל את הנעימים חס ושלום, ואדרבא החובלים יתתקנו על ידי הנעימים וכנ"ל. ובשביל זה צריכים לנסע לגדולי הצדיקים על ראש השנה שיודעים לעסק בתקון זה בשלמות. וזה בחינת מה שהולכין על קברי צדיקים בערב ראש השנה. כי הסתלקות הצדיק הוא בנעם העליון וכו' (כמבאר שם בהלכות ברכת הפרות הנ"ל עין שם). כי יש עבודה גדולה בענין זה לתקן בחינת החובלים. כי כל מה שממשיכין הארה יותר מנעימות עליון יותר, באים חובלים מקלקלין יותר ויותר להתתקן ויכולים לגרם קלקול יותר חס ושלום. על כן צריכין לזה צדיק גדול במעלה מאד מאד שיכול להמשיך מנעם העליון בתכלית המעלה ולא יפגם שם כחוט השערה. כי זכך עצמו מתאוות עולם הזה בתכלית, ואין לו שום נגיעה כל שהוא בשום נדנוד תאוה בעולם שכלם נמשכין מנפילת נעימות העליון. ואין מי שיכול לעלות בשלמות לנעם העליון לתקן החובלים, כי אם מי שהוא נקי לגמרי מפגם הנעימות ואין לו שום הסתכלות בזה העולם כנ"ל. והוא זוכה לנעימות נצחי בבחינת 'נעמות בימינך נצח' ששם אין מגיע שום פגם כלל:

וזה בחינת השופר של ראש השנה שהוא כלול מכל העשרה מיני נגינה שהם כלל הנעימות העליון. כי קול השופר חזק וגבה מאד מאד, ויש לו כח לעלות למעלה למעלה ולעורר תכלית הנעם העליון הנ"ל ששם נתתקן הכל, בבחינת ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וכו' . וכתיב וקול שופר חזק מאד, שקול השופר חזק מאד שיש לו כח להתגבר ולהמתיק ולבטל כל החובלים מחמת שיכול לעורר תכלית הנעם העליון באפן שלא יוכלו החובלים לקלקלו וכנ"ל. אבל צריכין לזה כח הצדיק הגדול מאד שפרש עצמו מכל וכל מנפילת הנעימות שנפל לזה העולם לכל התאוות וכנ"ל. ומחמת שאין שכיח עתה צדיק כזה שיהיה גדול במעלה כזה, על כן צריכים לילך ולסע על קברי הצדיקים המפלגים במעלה שזכו לזה. וזהו אשרי העם ידעי תרועה , ידעי דיקא שיכולים לעורר המחין על ידי התרועה וקול שופר. דהינו שיכולים להגיע עם התרועה וקול שופר עד תכלית נעם העליון שמשם עקר הדעת והמחין כנ"ל. וזהו ה' באור פניך יהלכון. זה בחינת אור הפנים שהוא בחינת שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח וכנ"ל. וזהו בשמך יגילון כל היום, כי שם עקר השמחה בחינת שבע שמחות וכו' כנ"ל. וזהו בצדקתך ירומו, בצדקתך דיקא. כי עקר התקון על ידי הצדקה שעל ידי זה נעשה כלי לקבל השפעת הנעם העליון כמו שמבאר שם בהתורה הנזכרת לעיל. ובשביל זה נוהגין כל ישראל להרבות בצדקה בימים אלו כדי להמשיך השפעת הנעם שנמשך על ידי הכלי של הצדקה כנ"ל. וזה עקר התשובה של ראש השנה ועשרת ימי תשובה, כי כל החטאים נמשכין על ידי החובלים כנ"ל, ועתה עוסקין לתקנם שעל ידי זה עקר התשובה:

אות ח

וזהו בחינת יום כפור. שאז עקר גמר שלמות התקון של כל החטאים שנמשכין על ידי החובלים כי אז הוא סליחת עוונות, כי ביום הכפורים עולין עד הבינה כידוע , ובינה הוא בחינת נעם העליון כמובא בכתבים . כי נע"ם בגימטריא קס"א וכו' עין שם. וזה בחינת התענית הקדוש של יום הכפורים שצריכין להתענות בו בחמשה ענויים, ובערב יום כפור צריכין לאכל. כי עקר הבריאה היתה בשביל כבודו יתברך כנ"ל, ועקר הכבוד הוא על ידי האדם דיקא שבשבילו נברא הכל כנ"ל. ועל כן עקר הכבוד נמשך על ידי הולדה שנמשך מנעם העליון, כי רק בשביל זה ברא ה' יתברך את העולם. כי רצה שיעלה כבודו מבני אדם התחתונים שיש להם בחירה, כמו שאומרים ואבית תהלה מגושי עפר וכו'. כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה כמה פעמים . ועל כן עקר כבודו כשנמשך הולדה על ידי השפעת הנעם וכנ"ל:

וזה כלל שכל התענוגים והאהבות של זה העולם, כלם נמשכין ונשתלשלין מנעימת העליון בבחינת מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. וזה כל עבודת הצדיקים שאין מקבלין לעצמן כלל ממתיקות ונעימות של זה העולם, רק הם משברין כל התאוות ומעלין כל הנעימות לשרשו העליון לנעם העליון. וזה עקר כבודו יתברך כשהבן אדם שבזה העולם משבר את כל תאוותיו ומעלה הכל לנעם העליון. ועל כן התלמיד חכם אסור להתענות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה האי בר בי רב דיתיב בתעניתא וכו'. כי ה' יתברך רוצה בקיום העולם, ובהכרח להמשיך נעם העליון לתוך כל האהבות שבזה העולם שהם אכילה ושתיה וכו', שהם קיום העולם ולעמד בנסיון זה שלא יהיה כרוך אחר המתיקות המר של זה העולם, רק לקדש עצמו על פי התורה ולהעלות הנעימות לשרשו העליון לנעם העליון שעל ידי זה עקר כבודו כנ"ל. אבל יום הכפורים הוא בחינת עולם הבא שאין בו לא אכילה ושתיה וכו' . כי יום הכפורים הוא תרין , אמא וברתא סלקין כחדא כמובא בזהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל . כי אמא וברתא זה בחינת נעם העליון והכבוד. כי נעם העליון זה בחינת בינה, בחינת אם לבינה תקרא . והכבוד הוא בחינת מלכות שהיא ברתא , כמו שכתוב כל כבודה בת מלך וכו'. והם בחינת נעמי ורות, נעמי זה בחינת נעם העליון ורות הוא בחינת כבוד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות. ודוד הוא בחינת כבוד בחינת מלך הכבוד, ובגלותא נאמר בהון ותלכנה שתיהן כידוע, וביום הכפורים סלקין כחדא. הינו כי יום הכפורים הוא בחינת עולם הבא שאז אין צריכין שיעלה הכבוד לשרשו על ידי שיתלבש הנעם באהבות של זה העולם וכו' כנ"ל. כי זה הוא רק בזה העולם. אבל לעתיד לבוא יתקים ונגלה כבוד ה' וכו', ואז נוכל להעלות הכבוד על ידי השפעת הנעם בעצמו בלי שיתלבש באהבות של זה העולם, וזה בחינת יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה וכו', כי הוא בחינת עולם הבא, כי אז ברתא סלקא עד אמה, שהכבוד עולה עד הנעם בלי התלבשות באהבות של זה העולם. ואז נתתקן הכל ולית רשו לשטן לאסטוני כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה . כי אז נתבטל יניקת כל החובלים, כי יניקתם רק מפגם הכבוד שנפגם על ידי שפוגמין בהנעימות שמתלבש בזה העולם. וכל אחד כפי מה שפוגם בזה כן פוגם בכבודו יתברך, ומשם יניקת החובלים. אבל ביום הכפורים שאין הנעם מתלבש באהבות של זה העולם כלל, על כן אין להחובלים שום יניקה אז. ועל כן אז הוא סליחת העוונות שבאים מהחובלים, כי אז נתבטלים החובלים כנ"ל אבל אי אפשר לקבל הארה זאת של יום הכפורים כי אם על ידי שאוכלין ערב יום כפור, כי אי אפשר לזכות לעולם הבא כי אם על ידי שמתקנים עצמן בעולם הזה, שבשביל זה בא האדם לעולם הזה, שבו מלבש הנעימות בתאוות עולם הזה. ועל ידי זה דיקא צריכין לגדל כבודו יתברך כנ"ל. ואז נזכה לעולם הבא, שעל ידי זה יתגלה כבודו יתברך בלי שום התלבשות כלל כנ"ל. וזה בחינת ערב יום כפור ויום כפור. כי יום הכפורים הוא בחינת עולם הבא שעולה הכבוד עם הנעם בלי התלבשות באכילה ושתיה וכו'. אבל אי אפשר לזכות לזה כי אם על ידי מצות אכילה בערב יום הכפורים. כי על ידי אכילה דקדשה עולה כבודו יתברך, בחינת שלחן מלכים מלך הכבוד (כמו שמבאר בהתורה ויבן בסימן סז בלקוטי חלק א עין שם). ואז זוכין ביום הקדוש יום הכפורים לגדל כבודו על ידי החמשה קולות חמש תפלות הנמשכין מנעם העליון בלי התלבשות כלל, שזהו בחינת יום כפורים תרין אמא וברתא סלקין כחדא וכנ"ל. והבן היטב:

כי הדברים עדין צריכין באור רחב ואין הזמן מסכים עתה לבאר כראוי, ומחשש השכחה שלא נשכח לגמרי חס ושלום הכרחתי לרשם הדברים לעת עתה כמות שהן עד יערה עלינו רוח ממרום:

אות ט

וזה בחינת סכה. ועקר מצות סכה הוא אכילה ושתיה ושנה, שהם כל צרכי אדם וחיותו ותענוגיו שכלם יכניס לתוך הסכה. כי סכה היא בחינת אמא דמסככא על בנין , שהוא בחינת נעם העליון בחינת אם לבינה וכנ"ל. ועל ידי קדשת מצות סכה אנו זוכין להעלות ולקשר כל הנעימות שבאכילה ושתיה וכלים נאים וכו' לקשר הכל לנעם העליון. כי זה עקר עבודת האדם בזה העולם שלא יהיה כרוך אחר הנעימות שבזה העולם רק יקשר ויעלה הכל לשרשם לנעם עליון. וזה זוכין על ידי שמכניסין כל האכילה ושתיה וכו' לתוך הסכה שהוא בחינת נעם העליון כנ"ל. כי ביום הכפורים זכינו לבחינת עולם הבא ששם אין הנעם מלבש בשום גשמיות, רק בקולות קדושות של החמש תפלות. ועל כן חיבין אז בחמשה ענויים, כי הוא בחינת עולם הבא שאין בו לא אכילה ושתיה. אבל זה אי אפשר כי אם איזה זמן דהינו יום הכפורים, או מי שצריך לשוב בתשובה שגוזרין עליו תעניתים. כי התשובה הוא בבחינת יום הכפורים. כי מאחר שפגם על ידי חטאיו בהנעימות הנזכרות לעיל שנמשך אחר נעימות של זה העולם עד שעבר על התורה, על כן תקונו על ידי תשובה ותענית שהוא בחינת יום הכפורים. כי צריך לפרש עצמו לגמרי מנעימות של זה העולם ולקבל עליו תענית בשביל תשובה שהוא בחינת יום הכפורים כדי שיעלה לבחינת עולם הבא ששם אין הנעם מלבש כלל שזהו בחינת יום הכפורים כנ"ל. אבל זה אי אפשר כי אם איזה זמן כמו יום הכפורים שחיבין הכל בתענית או כל אחד שמקבל עליו תעניות כפי חטאו. אבל עקר עבודת האדם בזה העולם היא שיתנהג על פי התורה, שצריך דיקא לאכל ולשתות כפי צרך על פי התורה, רק שלא יהיה כרוך אחר הנעימות שבהמאכל וכו', רק לקשר הכל לשרשו לנעם העליון כנ"ל. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בר בי רב דיתיב בתעניתא. כלבא ליכול שרותיה. כי הכלבים הם בחינת מיין מרירין הפך הנעם. ועל כן אפלו זה שצער עצמו מן היין נקרא חוטא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , על שלא זכה לקשר הטעם והנעימות שביין לשרשו. מכל שכן וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שם. ועל כן אחר יום הכפורים זכנו ה' יתברך לישב בסכה צלא דמהמנותא. שעל ידי זה מגן עלינו בצל כנפיו וממשיך עלינו אור נעם העליון. וצוה עלינו לאכל ולשתות וכו' כדי שעל ידי זה נזכה לקשר כל הנעימות שבזה העולם לשרשו שהוא בחינת נעם העליון בחינת סכה כנ"ל:

אות י

וזה בחינת שמיני עצרת ושמחת תורה. שאז מסימין התורה ומתחילין התורה, ואז מכבדין את כל אחד בכבוד התורה ואומרים לו תן כבוד לתורה, והכל עולין לתורה אז. כי ידוע בכונות שבשמיני עצרת הוא גמר התקון שמתחילין בראש השנה בכל שנה ושנה. כי בראש השנה התחלנו להמשיך עלינו השפעת הנעם העליון על ידי השופר. ועקר המשכת הנעם הוא, שיהיו נמשכין מחין קדושין עד שיהיה נעשה הולדה. דהינו שיהיו נמשכין נשמות קדושות של ישראל שיגדלו כבודו שהכל נברא בשביל זה כנ"ל. וזה התקון נגמר בשמיני עצרת [שאז הנוקבא עוצרת הטפה בשביל הולדה כידוע בכונות ומובא בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהתורה תקעו אמונה סימן ה לקוטי תנינא]. ועל כן אז עקר הגדלת הכבוד כנ"ל. ועל כן אז מתחילין התורה שהוא בראשית ברא וכו', וקורין כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם לכבודו. כי עכשו נשלמין ומאירין העשרה מאמרות באור גדול, מאחר שעכשו נגמר תקון המשכת הנעם עד שהגיע להולדות נשמות ישראל, שעל ידי זה עקר התגלות כבודו, שבשביל זה היו כל העשרה מאמרות כנ"ל. ועל כן עתה ראוי ונאה לקרות בראשית וכו' שהם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם. כי עתה הוא שלמות הארתם, מאחר שעתה הוא בחינת התגלות כבודו על ידי בחינת הולדה כנ"ל. כי זה עקר התקון שעוסקין בכל שנה מראש השנה עד שמיני עצרת שהוא לתקן חטא אדם הראשון שפגם בכבודו וגרם אחיזת החובלים, שעל ידי זה פגם בעשרה מאמרות ונחשב כאלו אבד את העולם שנברא בעשרה מאמרות. ובחמלתו יתברך שזכהו לתשובה וסבב בנפלאותיו שיצאו ממנו האבות וכל זרע ישראל וכל הצדיקים שעוסקים בכל שנה בתקון חטאו. והעקר מראש השנה עד שמיני עצרת וכנ"ל. ועל כן אז בשמיני עצרת חוזרין ומעוררין העשרה מאמרות על ידי שקורין אותם אז בתורה. כי עתה חוזרים ומאירים באור גדול על ידי הגדלת הכבוד שנמשך עתה, שעל ידי זה מקימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות רק בשביל זה כנ"ל. וזה שמסימין תחלה את התורה שמסימת בגדל כבודו יתברך שנתגלה על ידי משה רבנו על ידי כל האותות והמופתים אשר שלחו ה' וכו', כמו שכתוב לכל האתת והמופתים וכו' ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול וכו'. שעל ידי כל זה נתגדל כבודו יתברך מאד. כמו שכתוב ואכבדה בפרעה ובכל חילו וכו'. וכמו שכתוב בכל האותות והמופתים בפרשת וארא , למען ספר שמי בכל הארץ, למען תדע כי לה' הארץ וכו'. נמצא שבאלו הפסוקים לכל האתת והמופתים וכו'. שמסימין בהם התורה, מספרים מהגדלת כבודו יתברך שנתגדל מאד על ידי זה, וזה נתגלה ומאיר ביותר בשמיני עצרת, שהוא גמר וסוף כל השלשה רגלים שהתחילו מפסח ומסתימין בשמיני עצרת, שכלם הם זכר ליציאת מצרים שאז היה עקר הגדלת כבודו כנ"ל. ועקר הגדלת הכבוד נמשך בשמיני עצרת שאז נמשך על ידי השפעת הנעם בחינת הולדה כנ"ל, שעל ידי זה עקר הגדלת כבודו יתברך, כי אם לא יהיו בני אדם חס ושלום, מי יגדל כבודו ומי יספר ויכיר עצם גדלת כבודו על ידי כל האותות והמופתים שהיו ביציאת מצרים. כי עקר הגדלת כבודו הוא על ידי בני ישראל שנולדין בכל דור ודור שהם עוסקים לספר ולפרסם ולהגדיל כבודו יתברך, כמו שכתוב דור לדור ישבח מעשיך וכו' כבוד מלכותך יאמרו וכו'. ועל כן בשמיני עצרת שאז נמשך בחינת הולדה כנ"ל, על כן אז קורין סיום התורה ולכל האתת והמופתים שמספרין מהגדלת כבודו יתברך. ואחר כך מתחילין מיד בראשית ברא אלקים וכו', שהם כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם ובהם ה' יתברך מקים את העולם, הכל בשביל כבודו שנתגלה ומאיר עתה באור גדול כנ"ל. ועל כן מכבדין אז את כל אחד בכבוד התורה ואומרים לו תן כבוד לתורה. להזהיר ולהזכיר את כל אחד שיהיה נזהר מאד בהכבוד, שלא יקח הכבוד בשביל עצמו חס ושלום, רק יחזיר ויתן הכבוד להתורה ולה' יתברך, כי עקר הארת העשרה מאמרות שמעוררין עתה הוא על ידי כבוד דקדשה שהוא שרש כל הבריאה שנברא בעשרה מאמרות וכנ"ל. על כן צריכין לזהר שיהיה הכבוד כלו אמר, כלו מאמר, כמבאר בהתורה הנ"ל. שזה נעשה כשנזהרין לבלי להנות מהכבוד כלל בשביל עצמו רק להעלות ולחזר הכבוד לה' יתברך שהוא אחדות פשוט עם התורה. וזהו תן כבוד לתורה וכנ"ל:

אות יא

וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י על פסוק לעיני כל ישראל שנשאו לבו לשבר הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם. והסכימה דעת המקום לדעתו וכו' שנאמר וכו' יישר כחך ששברת. ולכאורה תמוה מה לו להזכיר שבח כזה בענין נפלאות גדלת משה. אך באמת גם זה הוא נפלאות נוראות גדלתו של משה, שכון לדעת ה' יתברך לשבר הלוחות אז אחר מעשה העגל. כי עקר חטא העגל היה על ידי הערב רב שהחטיאו את ישראל, וזה היה פגם החובלים שבאים בנעימים להתתקן. ומעצם קלקולם הם פוגמים גם את הנעימים כמבאר מזה לעיל (ובמקום אחר בהלכות ברכת הפרות ובהלכות כבוד אב ואם). כי משה רבנו רצה לקרב את הערב רב כדי שיתתקנו, כי הערב רב היו ממצרים שהיא ערות הארץ עקר זהמת חוץ לארץ ההפך מארץ ישראל ממש, ושם עקר פגם החובלים המקלקלים ביותר. וסבר משה מאחר שישראל יוצאים ממצרים לבוא לארץ ישראל לקבל את התורה שהיא בחינת השפעת הנעם העליון, על ידי זה יוכלו גם החובלים האלו שהם הערב רב להתתקן. אבל באמת מעצם רבוי זהמתם וקלקולם לא די שלא נתתקנו אף גם קלקלו את ישראל שקבלו את התורה שהיא בחינת נעם והחטיאום בעגל. ועל כן כשראה משה זאת נשאו לבו לשבר הלוחות לעיניהם. ועל ידי זה דיקא תקן הרבה. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה שעל ידי שבירת הלוחות נמשך שכחה, ועל ידי השכחה שנתהוה על ידי שבירת הלוחות נמשך כל המחלקת שבישראל. דהינו המחלקת שבקדשה של התנאים ואמוראים. כי עקר מחלקתם על ידי השכחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן נתרבה המחלקת. דהינו על ידי שכחה שבאה עליהם מחמת שלא שמשו כל צרכן. ועל כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה שם, ואותו היום שנתהוה המחלקת היה דומה כיום שנשתברו בו הלוחות, שנשתברו בו הלוחות דיקא. כי משם בעצמו נתהוה המחלקת על ידי השכחה שנמשך משם. נמצא שכל המחלקת דקדשה נמשך משבירת הלוחות. ועל ידי זה דיקא נעשה תקון גדול בענין החובלים הנזכרים לעיל, שהם בחינת מחלקת כנ"ל. כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, ועל כן דיקא על ידי מחלקת שבקדשה שנמשך על ידי שבירת הלוחות, נמתק ונתבטל יניקת החובלים שהם בחינת מחלקת דסטרא אחרא. [וכמובא בדבריו זכרונו לברכה במקום אחר על פסוק בקמים עלי מרעים בסימן רעז לקוטי חלק א]:

כי על ידי מחלקת שבין הצדיקים נתרחקים אותם שראויים להתרחק שמחין שלהם הם בחינת מחין של חוץ לארץ ממש, בחינת חובלים, מחמת שפגמו מאד בכבוד ה' יתברך, כי חפצים בכבוד עצמן. כי כששופע הנעם העליון באים כל החובלים ורוצים להתתקן, הינו שבאים גם אנשים פגומים שמחין שלהם בחינת חובלים ורוצים להתתקן. ובודאי היה ראוי לתקנם, אך הם מקלקלים מאד, ואם ירצו לקרבם ולתקנם יוכלו לקלקל גם את הנעימים כנ"ל, כמו שארע למשה על ידי הערב רב. על כן היא טובה גדולה מה שיש מחלקת על הצדיקים האמתיים שעל ידי זה נופלים בדעתם ספקות וקשיות ונתרחקים אותם הראויים להתרחק. ואותם החפצים באמת סובלים בזיונות ויגיעות וטרחות ומתקרבים. כי בודאי אם היו הכל רואים ומרגישים תכף נעימות מתיקות השפעת הנעם העליון, היו הכל רצים רק אחר נעימות התורה שנמשכת משם. ועל כן בתחלה כשנמשך איזה נעימות התורה נמצאים קופצים הרבה שחפצים להתקרב ולינק משם, כי מי פתי שלא ירוץ אחר נעימות כזה. אבל אלו המתקרבים הם רוצים להנות מהנעימות בלי יסורים ושפיכת דמים, והם חפצים שישפע עליהם נעימות התורה וגם יהיה להם כל הכבוד וכל התאוות שלהם. וזהו בחינת פגם החובלים המקלקלים ביותר שעקר קלקולם בתחלה היה על ידי פגם הכבוד, שפגמו בכבוד ה' יתברך ורדפו אחר כבוד עצמן. שעל ידי זה נפלו לבחינת מחין של חוץ לארץ ממש שהם בחינת חובלים כמו שמבאר בהתורה הנ"ל. וגם עכשו כשבאים להתתקן רוצים עדין בכבוד עצמן. ועל כן מחין כאלו יכולים לקלקל גם את הנעימים וכנ"ל. על כן היא טובה שיש מחלקת, שעל ידי זה באים קשיות וספקות שעל ידי זה כל הרוצה להתקרב צריך להפקיר כבוד עצמו ולסבל בזיונות ושפיכת דמים הרבה. ומי שאינו יכול לעמד בזה מתרחק, ובודאי ראוי להרחיקו מאחר שרוצה עדין בכבוד, כדי שלא יקלקל את הנעימים וכנ"ל. ומי שחפץ בהאמת רואה את האמת ומתקרב על ידי יסורים ויגיעות ובזיונות, כי אי אפשר להתקרב ולהתתקן כי אם על ידי זה. מאחר שעקר פגם החובלים נמשך מפגם הכבוד. על כן צריך עתה לבטל כבודו לגמרי ולסבל בזיונות ושפיכת דמים, ואז יזכה להתקרב ולטעם קצת מהנעימות נעם התורה. כי גם אחר השכחה וההעלמה והמחלקת שנמשך משבירת לוחות, גם עתה מי שרוצה בהאמת יכול לראות ולטעם גם עתה מעט נעימות התורה, אשר גם בשביל מעט נעימות כזה שהוא מרגיש בתוך גשמיותו ראוי להשליך כל התאוות וכל הכבוד. ומי שהוא איש אמת וחס על עצמו ומרצה לזה ומתקרב על ידי בזיונות ושפיכת דמים הוא מתתקן באמת על ידי השפעת הנעם, מאחר שמפקיר כבודו שעל ידי זה מתקן פגם הכבוד שפגם תחלה וכנ"ל. נמצא שעל ידי שבירת הלוחות שעל ידי זה נתהוה שכחה שעל ידי זה נתהוה מחלקת, על ידי זה עקר תקון החובלים כראוי דהינו שנתתקן מי שהוא ראוי להתתקן כנ"ל. ומי שאינו ראוי יתרחק על ידי המחלקת כדי שלא יקלקל את הנעימים וכנ"ל. ועל כן שבחה התורה אותו בזה אשר עשה משה לעיני כל ישראל ששבר את הלוחות לעיניהם. כי על ידי זה דיקא הוא תקון החובלים על ידי הנעימים שבזה עוסקת סיום התורה כנ"ל. וזהו שדרשו זאת על פסוק לעיני כל ישראל דיקא ששבר את הלוחות כמו שכתוב ואשברם לעיניכם, כי שבר את הלוחות לעיני כל ישראל דוקא. דהינו שהראה להם את הלוחות שהם בחינת נעימות התורה ושברם מיד, ועל ידי זה הפיל עליהם שכחה כנ"ל. וזהו נסיון לכל אחד, מי שרוצה באמת הוא רודף אחר האמת גם אחר השבירה והשכחה. כי על כל פנים איזה רשימו נשאר והוא נמשך אחר האמת על ידי הרשימו. כי מבין על ידי זה שיש נעימות, נפלא מכל הטובות והמתיקות שבעולם. ומי שאינו חפץ באמת נמשך אחר הקשיות והספקות והמחלקת ומתרחק וכנ"ל. והוא בודאי ראוי להתרחק וכנ"ל, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וכו' . ועל כן שברם לעיני כל ישראל, כמו שכתוב ואשברם לעיניכם, הינו כי לקח הלוחות שהם בחינת נעימות התורה והראה אותם לעיניהם ושברם מיד לעיניהם, כאומר הרי אני מראה לכם נעימות התורה אך תכף אני חוטף מכם ומשברם ומפיל שכחה. וזה יהיה לכם עתה לנסיון כנ"ל. וכן מתנהגים גדולי הצדיקים גם עתה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה על מאמר רבותינו זכרונם לברכה אנא עלמא בחרובא אשכחתיה (בסימן סמך לקוטי חלק א) והבן היטב:

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לוחות ושברי לוחות מנחים בארון. להורות שהצדיקים אמתיים ממשיכין התורה בבחינת לוחות ושברי לוחות. כי מתחלה מגלין נעימות התורה, ואחר כך מעלימין ומכסין אותה מיד ומפילין שכחה שהיא בחינת שברי לוחות וכנ"ל. והכל בשביל נסיון שכל הרוצה להתרחק ימצא מקום להתרחק, והרוצה וחפץ האמת לאמתו יסתכל על האמת וישליך כבודו מנגד ויתקרב על ידי יגיעות ובזיונות וכו' ויזכה לנעימת התורה וכנ"ל:

אות יב

וזה שנוהגין בחוץ לארץ שעל פי רב עקר גדל שמחת יום טוב הוא ביום טוב שני של גליות שעושין מחמת ספק, ובפרט בשמחת תורה שעושין אותו ביום טוב שני דיקא, כי חוץ לארץ ששם עקר אחיזת החובלים, אי אפשר לתקנם בשלמות כי אם על ידי בחינת ספקות שהיא בחינת מחלקת וכנ"ל. כי ביום טוב נמשך השפעת הנעם שמשם עקר שמחת יום טוב. ועל כן חיבים לעלות לרגל לבית המקדש ששם עקר קדשת ארץ ישראל עקר השפעת הנעם כי שם ברור ההלכה וכנ"ל. ועל ידי זה עקר השמחה בחינת שבע שמחות את פניך נעמות וכו', שזה בחינת שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' וכו' . ובחוץ לארץ ששם אחיזת החובלים וצריכים לתקנם על ידי הנעימים, אי אפשר לתקנם כי אם על ידי שעושין יום טוב שני של גליות מחמת ספק שהוא בחינת מחלקת שמשם כל הספקות והקשיות. כי זה עקר תקון החובלים כשמתקרבים מתוך מחלקת וספקות ומאמינים בכל הצדיקים אף על פי שחולקים זה על זה, לא כמו הליצנים שאומרים מאחר שחולקים זה על זה הוא שומע דברי שניהם וחולק על שניהם, כי זהו דברי ליצנות ונוגעים בכפירות רחמנא לצלן. רק האמת הוא להפך שצריך להאמין בכלם ולבלי להסתכל כלל על המחלקת שביניהם. (וכמו שמבאר על פסוק אזן שומעת תוכחת חיים וכו' בהתורה בחצוצרות בסימן ה לקוטי חלק א עין שם):

וזהו אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיתיך על משכנות הרעים . הינו אם לא תדעי לך למי להתקרב, כמו ששאל תחלה הגידה לי וכו' איכה תרעה וכו'. על זה השיב אם לא תדעי לך וכו' צאי לך וכו' ורעי וכו' על משכנות הרעים, הרעים דיקא לשון רבים. הינו שתתקרב לכלם, כי מאחר שאינך יודע למי להתקרב צריך אתה להתקרב לכלם ולהאמין בכלם מאחר שכלם מזהירים אותך לקים תורת משה בכתב ובעל פה. כי רק מהאנשים הכופרים ההולכים בדרכי החקירות הרוצים להטות מתורת משה ללמד חכמות חיצוניות ופורקים על ורבם מגלחים זקנם וכו' כמפרסם, מהם צריכים להתרחק בתכלית הרחוק, אבל כל מי שמנהיג על פי התורה כפי שמסרו לנו רבותינו בגמרא ופוסקים וספרי יראים המיסדים על פי דבריהם הקדושים, בהם צריכים להתדבק בכלם, כמו שכתוב ובו תדבק ואמרו רבותינו זכרונם לברכה הדבק בתלמידי חכמים. ועל זה מרמז יום טוב שני שעושין מחמת ספק שני ימים טובים של גליות. ועל ידי זה עקר תקון בחינת החובלים מאחר שמחמירים מחמת ספק ועושים שני ימים טובים, כמו כן צריכים מחמת ספק להתקרב לכל הצדיקים ההולכים על פי התורה וכנ"ל. (כי קדשת יום טוב הוא בחינת קדשת הצדיק, כי מהם נמשך קדשת יום טוב כמבאר על פסוק כי אקח מועד וכו' בסימן קלה) ועל כן עקר השמחה בחוץ לארץ ביום טוב שני, כי זה עקר השמחה כשנתתקן החובלים על ידי הנעימים שאז נגדל כבוד ה' יתברך, בבחינת כד אתי יתרו וכו' , שעל ידי זה השמחה גדולה מאד בבחינת יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו . וזה נעשה בחוץ לארץ ביום טוב שני שעושין מחמת ספק וכנזכר לעיל. ועל כן בארץ ישראל אף על פי שעושין שם רק יום טוב אחד מחמת ששם הוא בחינת נעם וכנ"ל, אבל ראש השנה עושים גם בארץ ישראל שני ימים. מחמת שבראש השנה עקר השפעת הנעם כנ"ל, ואז באים ביותר כל החובלים להתתקן. ועל כן אז הוא דינא קשיא כנ"ל. ועל כן מכרחים גם בארץ ישראל לעשות שני ימים ראש השנה מחמת ספק כדי לתקנם וכנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בראשונה וכו' פעם אחד נתקלקלו הלויים בשיר התקינו שלא יהיו מקבלין עדות החדש אלא עד המנחה. ואם באו מן המנחה ולמעלה התקינו שיהיו נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. ומשם נמשך שעושין שני ימים ראש השנה כמבאר בפוסקים , הינו מחמת קלקול השיר שהוא בחינת נעם בחינת נעים זמירות ישראל שזהו נמשך מפגם החובלים, על כן התקינו שלא יהיו מקבלין עדות החדש אלא עד המנחה, עד המנחה דיקא. כי אז עקר אחיזת החובלים כמבאר למעלה. ואם באו מן המנחה ולמעלה עושין שני ימים קדש כדי לתקן החובלים על ידי שני ימים. וזה בחינת שני ימים של ראש השנה שעושין גם בארץ ישראל בשביל תקון החובלים על ידי הנעימים וכנ"ל:

אות יג

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. כי אלו השלש מדות רעות הם ההפך מהבחינות קדושות הנאמרות בהתורה הנ"ל. כי שם מבאר מענין הנעימות שנמשך על ידי צדקה שעל ידי זה נגדל כבוד ה' יתברך וזוכין לשלום כנ"ל. והקנאה והתאוה והכבוד הם ההפך מזה, כי התאוה הוא ההפך מקדשת הנעם, כי כל התאוות נמשכין מנפילת המתיקות מנעם העליון כידוע. וצריך האדם להשכיל על דרכיו לבלי להיות כרוך אחר תאות המתיקות של זה העולם רק לקדש את עצמו ולדבק את עצמו בנעם העליון. גם על ידי התאוה הוא ממעט בצדקה, כי רוצה למלאות תאוותיו על ידי ממונו ועשירותו ומעלים עיניו מעניים חסרי לחם ואינו נותן צדקה. וזה עקר פגם הנעם, כי עקר השפעת הנעם נמשך על ידי צדקה כנ"ל. והכבוד הוא פגם הכבוד דקדשה כמבאר שם בהתורה הנ"ל שצריך האדם לבלי לרדף אחר הכבוד, רק להסתכל על הכבוד מאיזה מאמר נתהוה זה הכבוד ולחזר הכבוד רק להשם יתברך ומי שרוצה בכבוד פוגם בזה. והקנאה הוא בחינת קנאה שנאה ומחלקת הפך השלום. נמצא שאלו השלש הפך קדשת התורה הנ"ל. ועל כן מוציאין את האדם מן העולם, כי הכל נברא בשביל האדם דיקא כדי שיגדל כבודו יתברך וכמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וכשפוגם בזה יוצא מן העולם חס ושלום, כי מי שמסתכל היטב בענין בני העולם עקר מה שמאבדין חיי עולם נצחיים הוא על ידי שמתקבצין בהם יחד כל אלו השלש מדות רעות. כי כל אחת מאלו השלש מדות רעות מזקת מאד להאדם. אבל אף על פי כן היה לו איזה תקוה לשוב ולצאת משם, אבל על ידי שמתקבצין אלו יחד הם מוציאין את האדם מן העולם לגמרי רחמנא לצלן. כי בודאי התאוה לבד מזקת מאד להאדם, אך אף על פי כן אם לא היה חפץ בכבוד היה לו תקוה, כי היה מכיר את מקומו השפל והיה מבטל את עצמו נגד יראי ה' האמתיים והיו יכולים להושיע לו בכמה אפנים כי הולך את חכמים יחכם (משלי יג), ובודאי היה לו תקון גדול על ידם. אבל הכבוד המדמה של זה העולם מטעהו ומטרידו שנדמה לו שיאבד כבודו כשיתקרב ליראים וכשרים אמתיים. ומחמת זה מטעה את עצמו וחותר למצא עליהם קשיות וספקות וכו' ומתרחק מהם. ולא זו אף זו שמתגבר עליו הבעל דבר עד שיש לו קנאה ושנאה עליהם ועל כל הנוגעים בכבודו. ועל ידי כל זה נטרד מן העולם רחמנא לצלן, כי אם יהיה מסיר הקנאה והשנאה מלבו ויתקרב ליראים אמתיים יוכל להנצל גם מהתאוות רעות כי הם יורו אותו דרך הישר והאמת על פי התורה הקדושה ובודאי היה לו אחרית טוב:

שיך להתורה הנ"ל וזה ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו זה דור דורשיו כי על ידי צדקה ממשיכין השפע והברכה מאת ה', דהינו מבחינת נעם העליון שמשם כל השפע והברכה וזהו זה דור דורשיו, כי ההולדה של כל הדורות נמשך על ידי זה כמו שמבאר שם. וזהו מבקשי פניך יעקב וכו', בחינת שבע שמחות את פניך נעמות וכו' שזכה יעקב לזה ביותר כי היתה מטתו שלמה וממנו כל זרע ישראל לדורותם הדורשים את ה' בחינת זה דור דורשיו וכו' וכנ"ל. וזהו שאו שערים וכו' ויבא מלך הכבוד וכו'. כי על ידי זה נתגדל כבודו כנ"ל. ועל כן הזכיר שתי פעמים שאו וכו' ויבא מלך הכבוד, כנגד בחינת הנעימים ובחינת החובלים הנתתקנים על ידי הנעימים, שעל ידי שניהם נתגדל כבוד ה' וכנ"ל, כי זה המזמור מתחיל מענין ארץ ישראל וחוץ לארץ כמו שהתחיל לה' הארץ ומלואה הינו ארץ ישראל, תבל ויושבי בה זה חוץ לארץ כמו שפרש רש"י שם.הינו בחינת המחין של ארץ ישראל והמחין של חוץ לארץ, שגם הם צריכין להתתקן ולהכלל בהמחין של ארץ ישראל, ל ידי שיתקנו פגם הכבוד על ידי צדקה שעל ידי זה נמשכין הדורות וכו', שזהו בחינת וצדקה מאלקי ישעו זה דור דורשיו שאו וכו' ויבא מלך הכבוד שכופל שתי פעמים וכנ"ל. נמצא שהכל קשור ומחבר יפה. ועל כן אומרים מזמור זה בכניסת ראש השנה כי אז עוסקים בתקון זה כנ"ל:

באדיבות אתר ויקיטקסט