ואיתא בספרים שבשביל זה ניתן השכחה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה הראשונה. כי על ידי השכחה, כשחוזר ובא ולומד אפילו מה שכבר למד הוא אצלו כחדשות, וחביב עליו. ואיתא משל על הלומד ושוכח, ששכרו אנשים למלאות חביות, והחביות היו נקובים, וכל מה שהיו שופכין לתוך החביות נשפך לחוץ. והטפשים אמרו: הואיל וחוזר ונשפך לחוץ, למה לנו ליגע ולמלאֹות מאחר שאחר כך נשפך. אבל החכם אומר: מה לי בזה, הלא פורעין לי על היום, ושכרי לא יקפח מכל יום ויום, כי אני מֻשכר לימים ומה לי אם נשפך. כך אף על פי ששוכח למודו, שכרו לא יקפח מכל יום ויום:
ודע שלעתיד מזכירין את האדם כל מה שלמד, אף אם שכח.
גם בני־אדם השומעים התורה של הצדיק האמת ואינם מבינים אותה – לעתיד בעולם הבא יבינו, כי עיקר התורה היא להנשמות; שבעולם הבא יהיו הנשמות בקיאים ומשיגים היטב את התורה שלמד ושמע האדם בעולם הזה.
אשרי המבלה ימיו בתורה ועבודה הרבה.
באדיבות אתר ויקיטקסט
