כאשר מתבוננים קצת בצמד המילים 'שבת שובה' (או 'שבת תשובה') מתעוררת שאלה. האם באמת ניתן להצמיד את שבת קודש למצוות התשובה? הלוא התשובה כוללת חרטה ואמירת וידוי, ואילו השבת הוא יום של שמחה שלא מתעסקים בכלל עם עבירות, וכיצד באמת ניתן לקרוא לשבת שבין ראש השנה לכיפור 'שבת שובה'?
מרתק לגלות, שבעצם אותיות השורש של מילת ה'תשובה' הוא אותיות 'שבת', והתורה בעצמה משתמשת באותיות השבת כביטוי לתשובה, כמו שכתוב: "ושבת עד ה' אלוהיך" (דברים ל, ב). זאת אומרת, שהשבת לא מתנגשת בכלל עם התשובה, ואדרבה, היא מסייעת לנו במהלך התשובה, והדברים כמובן צריכים ביאור.
רבי נתן מבאר, שבניגוד למה שמקובל לחשוב שההתעסקות במצוות התשובה סובבת אך ורק בניקוי העבירות, חלק בלתי נפרד מהתשובה הוא השמחה במה שזכינו להיות מזרע ישראל, כי באמת גם אדם שהוא פחות שבפחותים יש בו כמה נקודות טובות שראוי לו לשמוח עליהן מאוד, כי אפילו ריקנים שבנו מלאים מצוות כרימון.
והביאור בזה הוא כך.
כל מחנך פשוט יודע היטב שבכדי לקדם ילד בהתנהגות נכונה, לא מספיק רק להעיר לו על כל צעד מה שעליו להימנע, אלא גם לעודד אותו על כל צעד שהוא מתאמץ לעשות את תפקידו כראוי. ההערכה הזאת מוכרחת וחשובה לא פחות מההערות אודות המחדלים שלו.
הכלל הזה נוהג גם ב'חינוך' שלנו בעצמנו. בכדי לעשות תשובה, לא די בכך שמתחרטים ומתוודים על הכישלונות שלנו. חלק בלתי מבוטל מהתשובה זה להתבונן ולהעמיק ולשמוח באמת על מה שאנחנו זוכים להתקדם בעבודת השם ולהימנע מעשיית רע, גם אם מדובר בצעדים קטנים ומזעריים.
והיצר הרע כמובן לא נוח לו במהלך הזה. הוא יעדיף שנעסוק כל הזמן במחדלים שלנו בכדי להחליש לנו את הנפש, ולהביא אותנו למסקנה שאנחנו כבר לא נשתנה לעולם, ואין הרבה מה לעשות…
שבת: זמן לחזור אל הלב ולהתמלא בטוב
רבי נחמן הגדיר את זה כך. בשביל לערוך חשבון נפש יש צורך להקדיש שעה ביום. בשעה הזאת ניתן לשבור את הלב ולהתבונן בכל המחדלים, אבל תכף ומייד לחזור אל השמחה תוך כדי התעלמות גמורה מכל המחדלים.
בכל שבוע אנחנו נפגשים עם השבת. בשבת קודש אנחנו לא מתעסקים עם עבירות ומחדלים. בעינינו כאילו כל מלאכתנו עשויה. אין דאגות ואין סידורים. אנחנו יושבים ומשוררים לבורא עולם שירות ותשבחות. אנחנו מתעלים מעל המציאות, וכל ישותנו מתמלאת בשמחה.
השמחה הזאת היא חלק בלתי נפרד מעשיית התשובה. ואת השמחה הזאת אנחנו פוגשים במלא יפעתה בשבת שובה. בשבת שמגיעה אלינו בין ראש השנה ליום כיפור. בעיצומם של עשרת ימי תשובה. שבת שובה, שבת שמבטאת את השמחה במצוות התשובה.
השילוב בין שיברון הלב לשמחה בעת עריכת התשובה מופיע גם במהותו של השופר. השופר נועד לעורר את הלב מתרדמתו כמו שכתוב: "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו). אולם למרבית הפלא, השופר הוא בעצם גם כלי שיר כמו שהוא נמנה בעשרת ההללויות בסיום ספר התהלים: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הללוהו בתוף ומחול… הללוהו בצלצלי תרועה".
השופר מיטיב לבטא את הצורך בשימוש בשני המישורים בעריכת התשובה. בחרטה ושבירת הלב על כל המחדלים, ובמקביל – בשמחה על הטוב שזוכים לעשות.
הדברים שופכים אור על ההלכה שכאשר חל ראש השנה בשבת – אין תוקעים בשופר גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (על פי ראש השנה דף כט ע"ב).
ההלכה הזאת מעוררת שאלה, וכי מפני חשש שיהיה אחד(!) שיוציא שופר לרשות הרבים, נבטל מכל עם ישראל ברואש השנה את המצווה המרכזית של תקיעת שופר ברואש השנה?
על פי האמור, הביאור בזה הוא שעצם קדושת השבת היא גם כן חלק בלתי נפרד מהתשובה, וכל התיקונים שיהיו על ידי השופר יהיו כעת על ידי עיצומה של השבת. ואדרבה, אם נשתמש כעת גם בשופר עלולה להתרחש תקלה. שהרי בשופר ישנם שני חלקים: יראה ושמחה. אנחנו חוששים שיהיו כאלה שישתמשו בחלק של היראה שלא מתאים לשבת קודש.
זה הביאור בחשש "שמא יוציאנו לרשות הרבים". על פי הזוהר הקדוש (תיקוני זוהר דף סט ע"א) מכונה עולם הקדושה: 'רשות היחיד' על שם יחדו של עולם. והסטרא אחרא: 'רשות הרבים' על שם ריבוי ההיצע שיש ליצר הרע לפתות אותנו.
כאשר משתמשים בשיברון הלב בכמויות לא נכונות זה רק מחזק את היצר הרע. וזה בעצם החשש "שמא יוציאנו לרשות הרבים", כלומר, שמא ישתמשו עם היראת שמיים של השופר לדשדש בניקוי העבירות בזמנים לא רצויים, כי באמת בשבת זה זמן רק של שמחה.
תשובה בשמחה.
(על פי ליקוטי הלכות שבת ה"ז, מה-מז).
לרכישת הספר מטעמים סביב מועדי השנה ברוח חסידות ברסלב, לחצו כאן!