תירגע, בן אדם
ישנו מכנה משותף בין חנוכה לשבת. זה מתחיל בעצם משמעות השם "חנוכה" שנקרא על שם חנו-בכ"ה, והחניה היא מלשון מנוחה כמו שבת מנוחה. וזה מתבטא גם בכך שבשניהם אנחנו מקבלים את פני היום בהדלקת נרות (עם שינויים הלכתיים מסוימים).
המכנה המשותף הזה אומר דורשיני.
בעומק קצת, ישנו מכנה משותף פנימי יותר בין חנוכה לשבת בעבודת הלב. בשבת אנחנו מצווים לשבת ולשמוח ולהתענג על ה', ולהסיח דעת מכל הטרדות והעיסוקים שלנו – "כאילו כל מלאכתו עשויה" (רשי"י שמות כ, ט). ההרגשה הזאת יכולה להגיע רק מתוך אמונה שבורא עולם הוא זה שקובע מה יהיו הרווחים וההפסדים שלנו, כך שלא נשאר לנו כל כך על מה 'לשבור את הראש' כיצד נתפרנס. בשבת אומרים לנו: שב בבית, ותמסור את ההנהגה המלאה לבורא עולם.
ההרגשה הזאת מתחברת ונשזרת עם 'עבודת הלב' של חנוכה.
בחנוכה – לוקחים בן אדם באמצע החורף, בשעות אחר הצוהריים, באמצע העסקים שלו, באמצע הטרדות שלו, ואומרים לו: בוא הביתה, תדליק נרות, שב יפה ו… תשיר שירים ותתחיל להודות ולהלל על הניסים ועל הנפלאות שהיו בימים ההם בזמן הזה.
ההודאה והשירה מייצגות את ההפך הגמור מהפעילות הקדחתנית של ימי המעשה. בעסקים כולם יודעים שאין רגע פנוי, כל רגע מנוצל לגיוס הון ועוצמה. ויותר מזה, גם כשעוסקים ב'השתדלות רוחנית' ומבקשים מבורא עולם הצלחה בעסקים, עוסקים בעצם בעבודה להגדיל ולהעצים את המציאות הנוכחית. העבודה הזאת שייכת לימות החול. בשבת למשל, מובא בהלכה (שולחן ערוך אורח חיים רפח, ט) שלא לעסוק בבקשות פרטיות העוסקות בענייני החומר. בשבת יושבים ומשוררים שירות ותשבחות לה' יתברך.
איך אפשר להרגיש את רוגע השבת בימי החול של חנוכה?
השירה וההלל של חנוכה מעבירים לנו מסר שאומר לנו: תירגע בן אדם, תירגע מהמרוץ שלך להשיג עוד ועוד. שב ותתבונן במה שכבר יש לך, ותתחיל להודות. ההתעסקות שלך במרוץ החיים להשיג עוד ועוד לא תעלה ולא תוריד, כי יש פה מישהו למעלה שכבר קבע עבורך את הכול מראש.
אז בעצם יש משהו בימי חנוכה שמזכיר לנו את שבת קודש.
כמה מרתק לגלות שהנקודה הזאת בדיוק – הידיעה שאנחנו לא קובעים כלום בהשתדלות שלנו – היא היא הקובעת בפועל כמה יהיה הלב שלנו מלא בשמחה. ככל שנדמה לנו שניקח את גורלנו בידנו אז יהיו לנו סיבות רבות להיות עצובים, כעוסים מודאגים ומבולבלים. וככל שנהיה בשבת, כלומר בתחושה ברורה שיש בורא עולם שקובע, ואנחנו לא קובעים כלום – תוכל השמחה להיכנס פנימה אל הלב.
"מנוחה ושמחה אור ליהודים". ככל שנהיה בגדר של 'שבת מנוחה' – כך נזכה לשמחה.
עד כאן זה נשמע טוב ויפה, אבל זה לא נגמר כאן.
כולנו יודעים שלאחר השבת יש את מוצאי שבת. כלומר, העולם לא יכול להתקיים עם ההשגות של 'השבת', שהרי אם כולם יפנימו את האמת הגדולה הזאת שאנחנו לא קובעים כלום, והכול כבר 'משחק מכור' מראש, והכול נקבע כבר טרם לידתנו, אז למי יהיה חשק לפתוח מכולת, ומי יצא לעבודה? המציאות היא שהעולם מתנהל דווקא באמצעות ההסתרה של הידיעה הזאת. ביום חול יש לאנשים תחושה של "אם אין אני לי מי לי"… והתחושה הזאת מקבלת גיבוי תורני מלא עם הציווי של "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט). ומי שציוה על השבת – ציוה על גם ששת ימי המעשה!…
כשמתעמקים קצת בשתי התפיסות הללו מגלים שיש כאן בעצם סתירה. מצד אחד, אומרים לבן אדם שהכול תלוי בו והוא צריך להשקיע ולהתאמץ, ומצד שני אומרים לו שהמאמצים שהוא עושה לא מעלים ולא מורידים, והכול תלוי בגזרת שמיים. וכפי הנראה בני האדם 'נקרעים' בין שתי התפיסות הללו. חלקם נכנסים למרוץ מטורף לגדול ולהתעצם, וחלקם נכנסים לאדישות מסוימת ולרפיון ידיים מול המציאות הנוקשית.
שלמות הנפש היא כאשר זוכה האדם לשלב בין שתי התפיסות המנוגדות הללו.
לשם כך קיבלנו את "חנוכה". חנוכה מראה לנו שתיתכן מציאות של הלל שלם ביום חול! זו תחושה הדומה לאדם שהאריך בסעודה שלישית גם לאחר צאת השבת. הוא לא מרגיש לגמרי שבת, והוא גם לא מרגיש יום חול. זה גם זה וגם זה. זה קורה, וכנראה שיש חיים כאלה.
ימי החנוכה מטעינים ומציידים אותנו לחיות עם שתי התובנות הסותרות הללו בכפיפה אחת. מצד אחד, לדעת שיש בורא עולם שמנהל את עולמו בצורה הטובה ביותר ואין לנו להיות טרודים בכלל לנסות לעשות משהו לגדול ולהצליח. ומצד שני, לדעת שהוא ציוה עלינו לעשות השתדלות ולהתאמץ להשיג את מה שצריך להשיג, וזה יכול להיות בכפיפה אחת.
כמה מנוחת הנפש ושמחת חיים אפשר לחוש כשזוכים להמשיך את קדושת השבת לימות החול. כלומר, לחיות עם אמונה חזקה תוך כדי עשייה והשתדלות של חיי היום יום.
(על פי ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ב, ה-ו)
לרכישת הספר מטעמים סביב מועדי השנה ברוח חסידות ברסלב, לחצו כאן!