מנהג ישראל תורה להיות ניעורין בליל החג ולעסוק בתורה. במקומות רבים נוהגים לקרא את ה’תיקון’ שסדר האר”י הקדוש, לומר את פסוקי ההתחלה והסוף של כל פרשיות התורה ושל כל ספרי הנביאים והכתובים. התקון הזה מבסס על פי הזהר הקדוש (בהקדמה דף ח.).
הסדר הזה על פניו נראה כמו אדם המגיע לאולם מפאר, והוא רואה לפניו ‘בר’ עשיר במיני מאכלים ומגדנות, והוא טועם מעט מכל מין ומין. כך ממש אנחנו ‘טועמים’ קצת מכל פרשה, מכל נביא ומכל מדרש וכו’ וכו’. אולם בודאי שזה לא מסתכם בזה. הרי בשביל לטעם, מספיק לקרא פסוק או שנים מכל פרשה. מדוע באמת אנחנו טועמים בצורה כל כך יחודית, מהראש ומהזנב של כל פרשה?
בכדי להכנס קצת לפנימיות הרעיון, נקדים שאלה פשוטה שמנקרת לאנשים רבים עמק עמק בלב. מה בעצם מקבלים כל שנה מחדש בשבועות? הלא התורה עצמה כבר נתנה לנו לפני כשלשת אלפים ושלש מאות שנים, אם כן, שואל האדם את עצמו, מה אקבל השנה בשבועות, שעדין לא קבלתי בשנה שעברה, למשל?
רבי נתן מבאר בכמה מקומות, שהדבר שמתחדש בכל שנה זה בעקר האפשרות לזכות לקים את התורה. התורה עצמה לא משתנית חס ושלום, אבל העצות שאנחנו כה זקוקים להן לקיום התורה הן משתנות מאדם לאדם וממדרגה למדרגה. כל האפשרות לזכות לקים את מה שאנחנו יודעים שצריך לקים, תהיה על ידי שנזכה לדעת מה העצה המדיקת המתאימה למצב שלנו כעת.
אבל זה לא נגמר כאן. יש המשך לספור הזה…
גם כאשר האדם יודע בדיוק את העצה הנצרכת לו כעת, כגון שהוא יודע שאם יתפלל על זה – יזכה לקים את זה, או שיודע שעל ידי השמחה יוכל לשחרר את המח מהדאגות, וכן הלאה, זה עדין לא מחיב שהוא יסכים לקים את העצה, וזאת מסבה מאד פשוטה ומכרת: הוא כבר נסה את זה כמה פעמים, ועדין הוא לא הגיע אל היעד שלו, אז הוא החליט לסגת מהרעיון. ‘יש כאן כנראה משהו לא תקין’, הוא אומר בלבו.
כמה מסכתות התחלנו בחיים, ועדין לא סימנו אותן? לא חסר. כמה סדרים בהלכה או בספרי מוסר וחסידות התחלנו ונתקענו אי שם? כמה הנהגות טובות התחלנו מהימים נוראים, והן ננטשו להן אי שם בשלהי חדש חשון, ובמקרה הטוב עד חנכה? ולא צריך להגיע עד הימים הנוראים, זה הרי קורה לנו יום יום בשמונה עשרה. כמה פעמים התחלנו תפלה בכונה, ולא הצלחנו להמשיך בכונה יותר מברכה אחת? אולי נשאל להפך, כמה פעמים זכינו שהכונה שלנו תמשיך עמנו בצורה מסדרת?
נו, אז כמה פעמים באמת אפשר להתחיל ולהסתער מחדש? וכי לא הגיוני יותר להרים ידים ולומר: תשמע, הספור הזה ‘גדול’ עלי. מה רע להיות יהודי פשוט. בוא נסתפק בזה, ותעזב אותי לנפשי.
זה אולי הגיוני, אבל זה לא נכון!
“כי מחשבות ורעיונות ובלבולים כאלה (של יאוש) קשים ומכעיסים את הבורא יותר מכל החטאים והעוונות והפשעים” – כותב רבי נתן בלקוטי תפלות (תפלה ס).
הנסחה האמתית היא כזאת: להתחיל ולהתקע, להתחיל ולהתקע, ועוד פעם להתחיל ועוד פעם להתקע, ועוד פעם להתחיל ועוד פעם להתקע, ועוד פעם להתחיל. לא ברור בכלל כמה פעמים צריך להתחיל, אבל דבר אחד ברור – שאם האדם יקבע בדעתו שישכח מכל הנפילות שלו ויתחיל עוד פעם ועוד פעם – יהיה לזה סוף, ובסופו של דבר גם יגיע אל היעד.
מי שיודע לעשות המון התחלות – יזכה לעשות גם הרבה סיומים.
חכמינו הקדושים מלמדים אותנו ש”כל ההתחלות קשות” (רש”י בשמות יט, ח). זה קשה, כי לא תמיד זה הגיוני. ובכל זאת, מי שיסכים לעלות על הרכבת הזאת וינסה להתחיל שוב, בסופו של דבר יזכה לקיום התורה בשלמות.
למעשה, נתינת התורה מתרחשת בכל יום ויום, כמו שאמרו רבותינו ש”בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים” (רש”י בדברים יא, יג), ומשום כך אנחנו מברכים כל יום בשם ומלכות “ברוך אתה ה’ נותן התורה” בלשון הווה. ובכל זאת, כלנו יודעים כמה קשה להרגיש כל יום מחדש את קבלת התורה.
לשם כך קבלנו את חג השבועות. בחג הזה נתנת לנו הזדמנות פז להתחיל מחדש להשתמש בעצות שיש לנו לקיום התורה. ומי שמענין לדעת כיצד הדבר מתבצע, מזמן להתבונן קצת בדגמא הבאה.
כולנו נפגשים מדי פעם עם ‘בעלי תשובה’ טריים ששמעו לראשונה על הרעיון של ההתבודדות או על העצה של לראות את הנקדה הטובה, איזה אור יש להם בעינים. כלנו רואים את הבחורים הצעירים שכאשר משמיעים להם איזו שיחה של חזוק, הם חיים את הדברים כל כך חזק ונערכים בחמימות להסתער על המערכה. איזו אמונה יוקדת יש להם שתהיה להם הצלחה. כמה נחישות בלב יש להם שלא יהיו להם עוד לעולם נפילות.
לעמת זאת, כאשר אדם מבגר יותר שומע דבר חזוק, הוא מפטיר בלב באפן ספונטני: “כן, אני כבר מכיר את היסוד הזה. זה מובא גם במסלת ישרים, והרעיון השני מופיע גם בלקוטי הלכות בסוף הלכות ציצית”… ואם הוא ישמע משהו על חשיבות השמחה, הוא יכול גם להוסיף לך על זה עוד מקורות. נו, אז מה אתה כבר יכול לחדש לו? אוי, כמה שזה קשה להתחיל בגיל מבגר להסתער באמת ללמד תורה ולהכנס לעבודת השם.
אדם שנכנס לחג השבועות כאשר הוא כבר מרגיש בקיאות בכל העצות, הוא יודע אילו עצות מועילות ואילו עצות משום מה לא מספיק עוזרות. אדם שכבר מכיר את הכל – מה יוכל כבר לקבל במתן תורה? הלא כלי הקבול שלו מלאים על גדותיהם?
התחושה בשבועות צריכה להיות כמו שהרגישה רות המואביה: אני נכנסת לעם הזה מחדש, לא יודעת כלום, ולא מכירה כלום.
אני מוכנה לפתוח דף חדש, ולנסות להתחיל לקים כל עצה של חכמינו הקדושים. אין לי שום מסכמות מהעבר. ‘בעל תשובה’ טרי בהתגלמותו. רק ככה אפשר לקבל תורה, מפני שיש לזה להיכן להכנס. כעת אפשר להתחיל…
כתוב בשלחן ערוך שיש לכון במלות התפלה, אז בואו ננסה להתחיל לכון. כתוב בהלכה לשמר על העינים, בוא נתחיל לשמר. כתוב להזהר מלשון הרע, בוא ונזהר. אל תפחד להתחיל בגלל כשלונות העבר. מי שיסכים להתחיל שוב ושוב – בסופו של דבר גם יסים בכי טוב.
את המסר אנחנו משננים בעת הלמוד בתקון ליל שבועות. תתחיל ותסים, תתחיל ותסים. זו מנגינה שאסור לשכח, מי שיודע ומסכים לנסות להתחיל שוב ושוב – אין לך ‘תקון’ גדול מזה.
תקון ליל שבועות.
(עַל פִּי לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת קְרִיאַת הַתּוֹרָה ה”ו, כ”ז)
לרכישת הספר מטעמים סביב מועדי השנה ברוח חסידות ברסלב, לחצו כאן!