תפילה היא משורש פלל, שמשמעותה לקוות ולייחל, לקשר ולדבק.היא הכוח הרוחני של האדם להתחבר אל הנשמה וליצור קשר ישיר עם בורא עולם. אך לא רק עם בורא עולם, התפילה מזמינה אותנו ליצור חיבור פנימי גם אל עצמנו פנימה, לא פחות. לפנות את המחשבות המטרידות, את הרגשות השליליים, ולהתכנס פנימה אל חיבור טהור שנובע מאהבה אל נשמתנו, אל מי שאנחנו, ובדרך, לפעמים גם לעבור דרך אותם מקומות ורגשות שליליים בתפילה, בשביל לרפאות אותם ולשחרר.
התנאי הראשון לתפילה אמיתית וטהורה היא חיבור פנימי, להיות באהבה ללא תנאי כלפי עצמנו ובורא עולם, להתנתק מרעשי הרקע שיצרנו בעצמנו או נמצאים סביבנו, ופשוט להתחבר, להיות נוכחים. עם הזמן והגלות הארוכה מעצמנו ומבורא עולם התפילה קיבלה צורה לא נעימה בעיני רבים.
רבים הם האנשים, גם שומרי מצוות, שרואים בתפילה לעיתים כדבר טכני וחוזר, בפרט אם היא כתובה בסידור, כך שאין לך איפה להכניס את המילים שלך. אותו הרצף ואותם המילים עלולות להיות מונוטוניות ואולי אף לגרום לשיעמום ולעייפות.
רבי נחמן יוצא מנקודת הנחה שאופן חווית התפילה היא בדיוק ההיפך הגמור מהאופן שהיא מצטיירת לעיני רבים. אם התפילה שלך אפורה, חסרת צבע ועייפה, אז אתה לא בדיוק מתפלל, אתה כן פונה לה', אבל הלב שלך לא איתך,
וכשהלב שלך לא איתך אתה לא מחובר לעצמך, וכשאתה לא מחובר לעצמך יש גם בעיות קליטה בחיבור לה'. התפילה שלך זקנה, ואין לה כוח להתרומם לשמיים.
בשני סוגי התפילות, זאת שמסידור ובהתבודדות (השיחה האישית במילים שלנו לבורא עולם) עלינו להביא את כל הצבע והרגש שיש לנו בלב.
רבנו המקור חכמה מלמד שהתפילה המקורית, בדביקות, מגיעה מתוך התלהבות ושמחה עצומה. תפילה אמורה להביא לחיבור ענק עם עצמך, לרגשות שלך, לפנימיות שלך, ללב שלך, בכל נפשך ממש, עד כדי כך, שאם רק יכלה הנשמה לצאת ולעזוב את הגוף שחוצץ בינה לבין בורא עולם, היא כבר הייתה יוצאת.
איך ייתכן לומר שע"י תפילה הנשמה שלנו יכולה לצאת?
התפילה מקשרת אותנו לבורא עולם, המקור ממנו אנו מגיעים – 'חלק אלוק ממעל ממש', לכן כל פעם שאנו מתחברים לעצמנו אנו בעצם מתחברים לנשמה שלנו, השאיפה של הנשמה היא לחזור אל המקום השלם שלה לבורא עולם.
התפילה היא הדבר הצבעוני ביותר, אומנות של ממש, בכוחנו להתחבר לבורא עולם בגוף גשמי, להתרומם ולהתעלות מעלה – מעלה עם רגליים על הקרקע, עד כלות הנפש ממש, ובדרך גם לגלות את העולם הפנימי של עצמנו.
