מהקשר המופלא שבין בכי ותשובה לבין אתרוג נאה ומהודר, ועד ההבנה הפשוטה – הלב הוא מקור היופי האמיתי של עבודת הבורא

בשנת תק"ע לא היו אתרוגים מצויים באזור מגוריו של רבי נחמן. כבר הגיעו הימים הנוראים ועדיין לא נראה בכלל באופק שיהיו אתרוגים לסוכות.
במוצאי כיפור, כאשר סיימו את התפילות, הרגיע רבנו את תלמידיו ואמר, שלפי הימים נוראים והבכייות שהיו לנו בתפילות, ראוי שיהיה לנו אתרוג נאה, כי כפי שהאדם זוכה לבכות בימים הנוראים, כך יזכה בעזרת השם לאתרוג נאה. ככל שיבכה יותר, יזכה לאתרוג יפה ביותר.
רבנו הרחיב את הדברים בטוב טעם וביסס אותם גם על פי תורת הסוד, וכפי שמופיע בשיחות הר"ן (שיחה פז).

בסופו של דבר, הגיעו אתרוגים יפים מאוד ממש בערב סוכות שחל באותה שנה ביום ראשון. האתרוגים הגיעו כבר באשמורת הבוקר, והעירו את רבי נחמן למשמע הבשורה. רבנו קם ורכש אתרוג נאה ונפלא, והיה בשמחה עצומה כזאת עד כדי כך שהתבטא שהיה ראוי להביא לכאן כלי שיר ולנגן. ואכן, במשך שלשה ימים, מגודל השמחה הוא לא הרגיש בכלל את המחלה שהייתה לו באותה העת (על פי ימי מוהרנ"ת לח).
לאור הדברים, היו כאלה מחסידי ברסלב שהיו משתדלים להמתין ברכישת האתרוג עד לאחר יום כיפור, בכדי להגדיל את הסיכוי לזכות לאתרוג נאה ביותר (ראה עלים לתרופה מכתב תעב).

הביאורים בזה הם עמוקים ונשגבים, ובכל זאת, רבי נתן מגיש לנו ביאור פשוט שמתאים גם עבורנו, מה מחבר את הדמעות של הימים הנוראים לאתרוג נאה, וכיצד זה שהיופי של האתרוג של כל אחד 'נולד' מהדמעות של ראש השנה ויום כיפור?
להבנת העניין נקדים את דברי רבותינו (במסכת אבות פ"ג משנה יז) שכאשר חוכמתו של האדם מרובה ממעשיו הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, וכאשר מעשיו מרובין מחוכמתו הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובים, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו – אין מזיזין אותו ממקומו.

האתרוג מהדמעות: פשיטות ותמימות בעולם המעשה

התיאור הזה משקף את גישת היהדות לחשיבות קיום המצוות בפועל, שהיא לאין ערוך מעצם ההתעסקות סביב הגדלת והרחבת ידיעת החוכמה. וכפי שהתבטאו חכמינו: "לא המדרש עיקר אלא המעשה" (שם פ"א משנה יז).
לפעמים החוכמה של האדם עלולה לשבש את קיום המצוות הפשוטות.
אחת הדוגמאות הקלאסיות לחוכמה שמפריעה לקיום המצוות, נתן רבי נחמן על "מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות בשבת או במוצאי שבת או בשאר עבודות פשוטות" (ליקוטי מוהר"ן תניינא קד).

וכן "החוכמות שיש להנכנסים ומתחילים קצת בעבודת השם, ואלו החוכמות מפילין מאוד את האדם מעבודת השם, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר אם הוא יוצא כראוי [ידי חובה] במה שעושה. כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם ברייותיו" (שם מד).

עם חוכמות וסברות למדניות, ניתן גם להזיז הצידה הלכות מפורשות בשולחן ערוך ולהתפלל לכתחילה לאחר זמן תפילה, להחמיר במה שהשולחן ערוך מקל ולהקל במה שהוא מחמיר. וכמובן שאין אפשרות לאנשים 'חכמים' להקדיש זמן יקר לאמירת תהלים ותפילות שונות, ומי מדבר על זמן לעריכת חשבון נפש והתבודדות יום יומית.
"וזה כלל גדול ויסוד ועיקר בעבודת השם – להיות תם וישר ולעבוד את השם יתברך בתמימות בלי שום חוכמות וחקירות, ורחמנא ליבא בעי" מתבטא רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן שם).

"העבודה" להיות תמים ולהיצמד גם לעבודות הפשוטות אינה כל כך פשוטה. ייתכן שזה מתאים ללב אבל לפעמים ההיגיון עלול להפריע. וכאן בעצם נדרש האדם לעצום את עיניו ולתת ללב את המקום הנכון בקיום המצוות, כמו שאומרת התורה: "וידעת היום והשבת אל לבבך" (דברים ד, לט), כי צריך להכניס ללב שאנחנו כאן בעולם בכדי להתקרב להשם, ולמלא את הלב בשמחה ואמונה שהשם יתברך שמח ורוצה בעבודתנו.
הבעיה היא שגם הלב לא תמיד משתף פעולה. גם כאשר האדם מבין בשכלו שעליו לעשות תשובה – לא תמיד הלב מסכים להשתתף ברעיון, וכשהלב לא פעיל במצוות התשובה – העיקר חסר מן הספר.

צריכים לדעת ולזכור שעדיין לא נברא ה'כפתור' שכאשר לחצים עליו – הלב מתעורר מיידית. ומשום כך, כאשר האדם אומר תחינות ובקשות וחושב ומצפה שכבר יבכה – זו המחשבה מבלבלת גם כן את דעתו, "כי צריכים בשעת אמירת תחינות ובקשות להרחיק מעצמו כל מיני מחשבות חוץ שבעולם, רק לכוון דעתו אל הדיבורים שהוא מדבר לפני השם יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, ואז ממילא בקל יתעורר ליבו עד שיבוא לבכייה גדולה באמת" (שם צה)."והעיקר לדבר הדיבור באמת לפני השם יתברך בלי שום מחשבות אחרות כלל, ואם יזכה לבכייה באמת מה טוב ואם לאו לאו, ולא יבלבל אמירתו בשביל זה".

בימים הנוראים, הלב מקבל מקום נכבד. הימים הללו לא מוסיפים לנו חוכמות וריבוי ידיעות. הימים הללו שייכים מאוד לעבודות הפשוטות. אנו מרבים בתפילות ואומרים תהלים בצורה הכי פשוטה. כל אחד יושב ועורך חשבון נפש עם עצמו ומנסה לעורר את הלב שלו לתשובה, מתוך רצון שהלב יתמלא בחרטה אמיתית וברצון כנה.

כאשר זוכים להתעורר לבכייה בימים הנוראים, זה אומר שהלב שותף גם כן במהלך התפילות ועשיית התשובה. וכשהלב כאן – התשובה כאן. וכמו שאומר הנביא: "פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין – ושב ורפא לו" (ישעיה ו, י). הוי אומר, שה'תחנה האחרונה' לזכות לתשובה היא הלב!
כאשר הלב התעורר – מקבלת התשובה חן ואמת. וזו היא התשובה במלא יפעתה.
לאור הדברים נשוב לעניין יופי האתרוג שנוצר מדמעות התפילות בימים הנוראים.
במשנת רבותינו, מרמזים ארבעת המינים על איברי גוף האדם. הלולב לשדרה, הערבות לשפתיים, ההדסים לעיניים, והאתרוג – ללב! (על פי זוה"ק פינחס רנו ע"א).

אם האתרוג מכוון ללב, האם יש צורך להסביר כיצד 'נולד' אתרוג יפה ומהודר למי שבכה ממעמקי ליבו בימים הנוראים? וכי עדיין לא ברור מדוע צהל רבנו כל כך כאשר הגיע לידו אתרוג נאה?

איך לא.

עַל פִּי לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים ה"ב

לרכישת הספר מטעמים סביב מועדי השנה ברוח חסידות ברסלב, לחצו כאן!