אמר: שעקר ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשלמות הוא, כשיפרש שיחתו כל כך לפני השם יתברך, עד שיהיה סמוך מאד שתצא נשמתו, חס ושלום, עד שכמעט יגוע, חס ושלום, עד שלא תהיה נשמתו קשורה בגופו כי אם כחוט השערה מעצם צערו וגעגועו וכסופיו להשם יתברך באמת. וכן מבאר בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (תענית ח), שאמרו: 'אין תפלתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו' וכו', הינו כנ"ל: ואמר: הלוא כשהשם יתברך עוזר בהתבודדות, אזי ההתבודדות הוא כאשר ידבר איש אל רעהו:
באדיבות אתר אור הגנוז – ברסלב
