מכירים את אלה שכל הזמן מחפשים חומרות?! – ׳אל תעשה ככה, צריך להחמיר בזה, עדיף שלא…׳
מתפלפלים, לחוצים ומודאגים לצאת ידי חובה ולעשות שהכל יהיה מושלם, ולפעמים, זה אפילו על חשבוננו.
האם אלה שמחמירים באמת חושבים על בורא עולם, או שזה דווקא נובע מניתוק ממנו?
מעטים האנשים שמחמירים ובאמת חושבים על ה', במקום זאת הם עסוקים בשלמות החיצונית שאליה הם התמכרו,
השכל הלחוץ, המודאג והלא מחובר לוקח את המקום של הלב המרגיש, שרוצה להתחבר לה׳ באמת…
בליקוטי מוהר״ן, תורה מ"ד, בא רבי נחמן להזהיר אותנו מחכמות וחומרות בעבודת ה':
"גַּם מֵחָכְמוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ צָרִיך לְהַרְחִיק מְאֹד כִּי כָל אֵלּוּ הַחָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לְהַנִּכְנָסִין וּמַתְחִילִין קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵינָם חָכְמוֹת כְּלָל וְהֵם רַק דִּמְיוֹנוֹת וּשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים וְאֵלּוּ הַחָכְמוֹת מַפִּילִין מְאֹד אֶת הָאָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם דְּהַיְנוּ מַה שֶׁחוֹשֵׁב וְחוֹקֵר וּמְדַקְדֵּק בְּיוֹתֵר, אִם הוּא יוֹצֵא כָּרָאוּי בַּמֶּה שֶׁעוֹשֶׂה כִּי בָּשָׂר וָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא וְכוּ (עֲבוֹדָה זָרָה ג) וְלא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (קִדּוּשִׁין נד)
וְעַל אֵלּוּ הַמְדַקְדְּקִים וּמַחְמִירִים בְּחֻמְרוֹת יְתֵרוֹת עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (וַיִּקְרָא י"ח) : "וְחַי בָּהֶם", וְלא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, (יוֹמָא פה:) כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת כְּלָל וְתָמִיד הֵם בְּמָרָה שְׁחֹרָה מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּהַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת מִשּׁוּם מִצְוָה מֵחֲמַת הַדִּקְדּוּקִים וְהַמָּרָה שְׁחֹרוֹת שֶׁלָּהֶם…״
הקשר שלנו עם בורא עולם ומעשה המצוות צריך להיעשות בפשיטות ותמימות, ללא לחץ ובלי חומרות וחוכמות מיותרות.
הרצון והשאיפה להגיע לשלמות היא נפלאה והיא נובעת מזה שאנחנו בעצמנו באנו מהמושלם האחד הגדול – בורא עולם.
אבל לבני אדם, בשר ודם כמונו, לא תמיד הכל יכול להיות מושלם, לא תמיד נצליח להגיע לשיא, ולכן כל זמן שאנו עושים את הטוב ביותר בפשטות, זה כבר הכי טוב שיכול להיות!
פעמים רבות כל החומרות והחכמות הם דווקא עצת היצר הרע, שהמטרה שלו היא לגרום לנו לרצות שלמות בשביל להתייאש ולחשוב שבלעדיהם בורא עולם לא רוצה במצוות ועבודת ה׳ שלנו. הוא מניע אותנו להגיע לשלמות ממידות רעות כמו כפייתיות, ספקות, גאווה ועצבות הרחוקות מאוד מן הקדושה, בשכנועים שבעצם הכל טהור, כביכול.
עלינו לזכור שאנחנו בשר ודם. טוב להדר במצווה בלי להיות קיצוני בשלמות, בלי להיות כפייתי, בלי לשפוט ולתלות בעצמנו ציונים – ״כִּי בָּשָׂר וָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא וכו״, אומר רבי נחמן.
יהודי שמחמיר ועצוב – סימן שבעיקר הוא עובד על לרצות את עצמו, כי במהלך כל עשיית המצוות, גם בזמן שמהדרים, צריך שהיה הכל שמחה בלי סבל לנו ולאחרים.
רבי נחמן מזכיר לנו שהדבר החשוב ביותר הוא כוונת הלב שלנו – ״רחמנא ליבא בעא״.
האהבה, השמחה והכוחות שאנו משקיעים ברצונו של בורא עולם, תוך כדי שאנו מבטלים את האגו שלנו במטרה ליצור חיבור נצחי עם בורא עולם היא החשובה ביותר, והעיקר – שהיה כמה שיותר בפשטות, תמימות ושמחה.