אות א

ענין תפלת מנחה על פי מה שכתב רבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא סימן כב לענין ענוה שבענין הכנעה וענוה טועין העולם הרבה. כי כמה אנו מתיגעין בתפלה לצאת ממחין דקטנות למחין דגדלות. ואם כן בודאי אין זה מדת ענוה כמו שסוברין העולם וכו':

וזה בחינת תפלת המנחה. כי עקר עבודת האדם לצאת ממחין דקטנות למחין דגדלות, כי עקר עבודת האדם הוא לשבר ולהכניע היצר הרע ותאוותיו. וזה ידוע שכל כח היצר הרע והתאוות כלם נמשכין מבחינת מחין דקטנות שמשם אחיזת כל הדינין שמשם עקר כח היצר הרע כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים . על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. כי כל העברות והפגמים הם על ידי הסתלקות הדעת שנמשך ממחין דקטנות. וכן מבאר בהתורה תקעו תוכחה (בלקוטי תנינא סימן ח) בתחלתו, שעקר תאות נאוף שהוא כלל כל התאוות נמשך ממחין דקטנות עין שם:

נמצא, שעקר עבודת האדם לצאת ממחין דקטנות למחין דגדלות, כי כמו שהאדם הולך וגדל בגשמיות שבתחלה כשנולד הוא קטן מאד וגם אין לו שום דעת ואחר כך הולך ונתגדל מעט מעט בימי היניקה עד שבסוף ימי היניקה יש לו איזה דעת של קטנות, ואחר כך הולך וגדל יותר עד אשר מגיע לבן חמש ואז יש לו דעת ללמד מקרא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בן חמש למקרא, ואחר כך הולך וגדול יותר ודעתו נגדל יותר וכו'. כמו כן צריך האדם בעבודת ה' להתיגע בעבודתו יתברך תמיד עד שיזכה לצאת בכל פעם מבחינת מחין דקטנות למחין דגדלות על ידי שישבר כל התאוות והמדות רעות שהם בחינת מחין דקטנות ויעסק בעבודתו יתברך. שעל ידי זה יזכה לדעת אותו יתברך בבחינת מחין דגדלות. וזה עקר עבודת האדם כל ימי חייו. וכן מובן ומבאר בכתבי האר"י ז"ל . וזה בחינת תפלת המנחה שהיא גבוהה מאד ורבותינו זכרונם לברכה הזהירו עליה ביותר, כי בשחרית הוא בחינת מחין דגדלות, ובלילה היא בחינת מחין דקטנות שהיא בחינת חשכת לילה שנמשך מקטנות הדעת, כמבאר במקום אחר שאור וחשך הם בחינת דעת וסכלות שהם בחינת מחין דגדלות ומחין דקטנות, כי מחין דקטנות הם בחינת סכלות בחינת חשך נגד מחין דגדלות שהוא עקר הדעת בחינת אור יום, כי יום ולילה הם בחינת המאור הגדול והמאור הקטן כמו שכתוב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן וכו'. הינו בחינת גדלות וקטנות בחינת מחין דגדלות ומחין דקטנות כנ"ל. וכל הדינים נמשכין מבחינת מחין דקטנות שהוא חשך כנ"ל, ומשם עקר אחיזת היצר הרע וכל התאוות ומדות רעות כנ"ל. ועל כן תכף אחר חצות היום שמתחיל היום לערב כי ינטו צללי ערב, אזי תכף מתחיל שרש אחיזת מחין דקטנות. ושם עקר ההמתקה, כי עקר המתקת מחין דקטנות שמשם אחיזת כל הדינים והיצר הרע כנ"ל, עקר המתקתם הוא דיקא כשזוכין להמתיקם בשרש תחלת אחיזתם. כי אין הדין נמתק אלא בשרשו. וזה בחינת תפלת המנחה שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה עליה מאד. ואזי עקר המתקת הדינים, כמבאר בזהר הקדוש שבמנחה דינא תקיפא שלטא. וצריכין להתיגע מאד במנחה להמתיק הדינים יותר מבתפלת ערבית, אף על פי שעקר הדינים שליטתם בלילה יותר, אף על פי כן בזמן המנחה עקר העבודה ביותר להמתיקם אז דיקא. כי דיקא, בזמן המנחה שעדין היום גדול רק שכבר התחיל היום לערב להיות נוטה אל הלילה, אז דיקא עקר ההמתקה. כי עקר המתקת הדינים שהם בחינת מחין דקטנות עקר המתקתם הוא דיקא בתחלת שרש אחיזתם שהוא אחר חצות היום שאז הוא זמן תפלת המנחה שאז מתחיל שרש אחיזת מחין דקטנות מחמת שמתחיל היום לערב. ואז דיקא צריכין להתיגע להמתיקם על ידי תפלת המנחה בכונת הלב:

וזה בחינת מנחה גדולה ומנחה קטנה, רמז שמנחה כלול מגדלות וקטנות. כי עדין הוא יום שהוא בחינת מחין דגדלות ואף על פי כן כבר התחילו להתעורר בחינת מחין דקטנות שהיא בחינת לילה. ואזי עקר ההמתקה, כי עקר המתקת הדינים שהם בחינת מחין דקטנות עקר המתקתם בשלמות הוא כשזוכין להמתיקם בשרשם העליון ששם כל המחין דגדלות וקטנות כלולים יחד. כי עקר בחינת מחין דקטנות וגדלות הוא למטה, בבחינת שש קצוות, אבל למעלה מעלה בשרש העליון של המחין, שם אין שיך גדלות וקטנות כלל ומשם עקר ההמתקה בשלמות. וכמובן בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה חדי רבי שמעון (בסימן סא) שיש המתקה שממתיקין כל דין בשרשו בשכל הפרטי השיך לו, אבל עקר ההמתקה היא כשזוכין להמתיק הדינים על ידי שכל הכולל שהוא שרש העליון של המחין. ושם כל המחין כלולים יחד כל המחין דגדלות וקטנות, כי שם כלא חד, ומשם עקר ההמתקה בשלמות, וזה בחינת תפלת המנחה שצריכין אז להמתיק המחין דקטנות בעת שמתחילין להתעורר אחר חצות היום, כדי להמתיק בתחלת אחיזתם. ואזי עקר ההמתקה מבחינת שרש העליון של המחין שהוא למעלה מכל המחין ששם בשרשם כלולים כל המחין יחד דגדלות וקטנות כנ"ל. וזה השכל העליון שהוא למעלה מכל המחין אי אפשר להעולם להבינו ולהשיגו, כי אם מי שזוכה אליו. ושם עקר הענוה, בחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו כי הענוה שהיא לפי דעתנו בחינת קטנות שהוא קטן בעיני עצמו והגדלות כלא חד. כי במקום גדלתו שם דיקא אתה מוצא הענוה. וזה באמת אי אפשר להבין ולהשיג כי אם מי שזוכה לזה אשרי לו. וזה עקר שלמות הענוה באמת שזכה לזה משה רבנו עליו השלום, שהיה יכול לכתב על עצמו כל גדלת שבחו וכתב על עצמו והאיש משה ענו מאד, ואף על פי כן היה ענו באמת כי נכלל באין ששם הגדלה והענוה כלא חד בחינת במקום גדלתו אתה מוצא ענותנותו כנ"ל. ועל כן באמת לאו כל אדם זוכה לענוה, כי ענוה גדולה מכלם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה במאמר זה שאנו עוסקין בו, שבענין הענוה טועין העולם הרבה. כי בודאי אין הענוה להיות במחין דקטנות חס ושלום וכו' כנ"ל. כי עקר הענוה כשזוכין להיות בתכלית מחין דגדלות, ואזי דיקא יהיה בתכלית הענוה והבטול בבחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו כנ"ל. ואזי דיקא זוכה להמתיק כל הדינים שבעולם הנאחזין במחין דקטנות. כי עקר המתקתם משם דיקא, שהוא בחינת ענוה אמתית ששם גדלות וקטנות כלול יחד שאי אפשר לנו להשיג ולהבין זה כלל וכנ"ל. ועל כן עקר ההמתקה של מנחה צריכין להמשיך מבחינת מנחה של שבת שאז רעוא דרעוין אשתכח . שאז הוא הסתלקות משה שזה בחינת רצון העליון בחינת אין סוף ששם שרש העליון של כל המחין ששם כלולים כל המחין דגדלות וקטנות ושם עקר המתקתם כנ"ל:

אות ב

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שכן אליהו לא נענה אלא במנחה שנאמר ויהי כעלות המנחה וכו'. כי עקר הכנעת העבודה זרה והכפירות שהוא עקר היצר הרע שנקרא אל אחר, עקר הכנעתו על ידי ההמתקה שזוכין להמתיק בבחינת תפלת המנחה מי שזוכה לזה אשרי לו. כי עקר אחיזת היצר הרע והכפירות הם דיקא משרש התחלת אחיזת המחין דקטנות שהוא אחר חצות היום בזמן המנחה כנ"ל. כי שרש אחיזת המחין דקטנות נמשכין מתחלת הצמצום כידוע . כי הצמצום הוא בחינת הסתלקות הדעת ומשם שרש אחיזת מחין דקטנות שמשם עקר אחיזת הסטרא אחרא והכפירות. כי תחלת הצמצום אי אפשר להשיג בשום שכל וכמבאר זה במקום אחר . ומי שרוצה לכנס בחקירות כאלו הנמשכין מתחלת הצמצום של חלל הפנוי, הוא בא לכפירות גדולות חס ושלום רחמנא לצלן. כי תחלת הצמצום אי אפשר להשיג בשכל רק באמונה לבד כמבאר במקום אחר . וזה בחינת וירא העם כי בשש משה בא שש, בא שש דיקא. דהינו בזמן התחלת תפלת מנחה שאז התחלת שרש מחין דקטנות שנמשך מתחלת הצמצום, ומי שנכנס לחקירות הנמשכין משם נופל לכפירות גדולות כנ"ל. ועל כן אז דיקא עשו הערב רב את העגל וכפרו בה' יתברך ובמשה מחמת שלא רצו להתחזק שם באמונה ולהתגבר להמתיק הדין על ידי תפלת המנחה רק נכנסו להחקירות והכפירות הנמשכין משם. ועל כן אז דיקא עשו מה שעשו. וכל זה היה מחמת שמשה לא היה ביניהם אז כמו שכתוב כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו, כל הכפירות הנמשכין משם אין מי שימתיקם כי אם משה דיקא שהוא ענו בתכלית הענוה כנ"ל. ועל כן אליהו שהיה צריך להכניע תקף התגברות עבודה זרה של הבעל שהתגבר אז בימי אחאב לא נענה כי אם בתפלת המנחה דיקא. כי דיקא על ידי תפלת המנחה זכה להמשיך ההמתקה משרש העליון של המחין ששם כל המחין דגדלות וקטנות כלולים יחד כנ"ל. שמשם דיקא ההמתקה בשעת המנחה כנ"ל. שעל ידי זה דיקא נמתק ונתבטל העבודה זרה והכפירות הנמשכין מתחלת הצמצום וכנ"ל. ועל כן אז כשנענה כתיב וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים. ה' הוא האלקים דיקא, כי ה' הוא בחינת מחין דגדלות ואלקים הוא בחינת מחין דקטנות כידוע בכתבי האר"י ז"ל , הינו שכל המחין דגדלות ודקטנות כלא חד. כי ה' הוא האלקים. ועל ידי זה דיקא מכניעין תקף העבודה זרה שהתגברה בימי אחאב שנמשך מהערב רב שרצו להתגבר אז דיקא כנ"ל. כמו שכתוב כי בשש משה כי בא שש כנ"ל. כי עקר המתקתה על ידי הצדיק האמת כמו משה ואליהו שיכולין לעלות לשרש העליון של המחין שהוא בחינת אין בחינת תכלית הענוה ששם הגדלות והקטנות כלא חד בחינת ה' הוא האלקים וכנ"ל:

אות ג

ועל-כן עקר קבלת התענית הוא בזמן מנחה. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל תענית שלא קבלו עליו במנחה אינו תענית, כי כל התעניתים הם בשביל תשובה, ועקר התשובה זוכין על ידי הצדיק האמת שהוא בחינת משה שיכול להמשיך ההמתקה של בחינת תפלת המנחה. כי כל החטאים נמשכין מהיצר הרע שכל כחו ואחיזתו ממחין דקטנות כנ"ל. ועל כן עקר התשובה שהוא תקון כל החטאים נמשך על ידי ההמתקה של תפלת המנחה שאז עקר ההמתקה של כל המחין דקטנות על ידי שרשם העליון ששם גדלות וקטנות כלא חד כנ"ל:

אות ד

וזה בחינת עד שיפוח היום ונסו הצללים וכו' , שפרושו על ענין הפגמים והחטאים שחטאו ישראל במדבר אחר כל הגדלה והטובות שזכו שם, כמבאר בפרוש רש"י שם. וזה בחינת איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים , בצהרים דיקא, כי עקר אחיזת הסטרא אחרא הוא מבחינת צהרים בחינת עד שיפוח היום. שאז תכף בצהרים בעת התגברות אור השמש שהוא בחצות היום, אז תכף מתחיל המעוט. כי אז תכף מתחיל החמה להיות נוטה למערב למקום שקיעתה. ואז דיקא עקר אחיזת הסטרא אחרא בתחלת אחיזת מחין דקטנות שהוא בהתחלת עריבת היום שמתחיל תכף בחצות היום. כי תכף באותה הרגע של חצות היום מתחיל תכף החמה להיות נוטה להעריב ולהחשיך. שאז היא בחינת מחין דקטנות שהיא בחינת חשכת לילה כנ"ל. ועקר שרש אחיזת חשכת לילה שהוא שרש מחין דקטנות עקר שרשו מתחלת עריבת היום שהוא ברגע של חצות היום ושם עקר המתקת הדינים. כי עקר ההמתקה בתחלת אחיזתם דיקא כנ"ל. וכשאין זוכין להמתיקם שם, משם עקר אחיזת הסטרא אחרא. ועל זה צועק הפסוק איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים דיקא כנ"ל. וזה בחינת עד שיפוח היום דיקא, כי משם עקר אחיזתם כנ"ל. ועל כן שם דיקא צריכין להתגבר להמתיק הדינים בשרשם שזהו בחינת תפלת המנחה שנקראת בפסוק תפלת הצהרים, כמו שכתוב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וכו':

אות ה

וזה הענין הוא בכל אדם בענין כלליות עבודתו כל ימי חייו. כי שחרית מרמז על התחלת עבודת האדם את ה' יתברך. ועל פי רב בתחלה כשמתחיל לעבד את ה' יתברך הולך לו כסדר ומתפלל ולומד ועוסק בעבודת ה'. וזה בחינת שחרית שהוא בחינת חסד. ואז הוא כל סדר התפלה באריכות, קרבנות ופסוקי דזמרה וקריאת שמע ותפלה וציצית ותפלין וכו'. זה רמז על התחלת עבודת האדם שאז הוא בחינת חסד והולך לו הכל כסדר ומרבה בעבודת ה' כל אחד לפי בחינתו. אבל על פי רב אחר כך נופל מעבודתו ומתחיל ה' יתברך לנסות אותו ומתגרה בו הבעל דבר כידוע לכל מי שרוצה לכנס בעבודתו יתברך, ואזי עקר הנסיון של האדם. וזה בחינת צהרים בחינת עד שיפוח היום שנאמר על כלל ישראל שזכו לכל הגאלות והטובות שזכו במעמד הר סיני וכו'. ואחר כך כשהתגבר עליהם הבעל דבר נכשלו במה שנכשלו. וכן הוא בכל אדם לפי בחינתו. ואז צריכין התחזקות גדול מאד מאד בלי שעור וערך ומספר להתחזק בכל פעם בעבודתו יתברך ולבלי לפל משום דבר שבעולם. כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה כמה פעמים. והעקר שצריך להתגבר כנגד בחינת המחין דקטנות שהם מתגברין על כל אדם. כי מה שבא על האדם מחשבות של פחיתות וקטנות על ידי עצם פשעיו, אף על פי שעשה באמת מה שעשה, אף על פי כן על פי רב אלו המחשבות הם תחבולות היצר הרע ואין זה ענוה כלל. רק הוא מבחינת מחין דקטנות שרוצין להתגבר עליו להפילו בדעתו חס ושלום, כאלו אין לו תקוה חס ושלום. או למנעו מאיזה תפלה בכונה ושמחה וכיוצא בזה. ועל זה הזהיר רבנו זכרונו לברכה לבל יטעה האדם עצמו כמבאר לעיל. כי האדם צריך לדעת שה' יתברך גדול מאד ולגדלתו אין חקר, ואין אנו יודעים כלל. וכמבאר שיחה זאת מרבנו זכרונו לברכה בספר ספורי מעשיות בסופו . ובאמת שיחה זאת אי אפשר לבארה בכתב, רק מי שזכה לשמעה יכול להבין איזה רמזים משם. אבל הכלל שאין שום אדם יודע כלל גדלתו יתברך ורחמנותו עד אין סוף. ועל כן כל אחד אפלו אם נפל למקום שנפל אף על פי כן לעצם גדלתו ורחמנותו יתברך, יש ענין שיכול להתהפך הכל לגמרי מרע לטוב, ועוונות יתהפכו לזכיות. כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה בפרוש:

אות ו

ועל-כן צריך האדם להתחזק מאד מאד בבחינת עת הצהרים דהינו באמצע ימיו, בפרט אחר שעברו רב שנותיו שאז הוא בבחינת אחר חצות היום בערך ימי חייו. ועל פי רב אז דיקא מתגבר הבעל דבר ביותר ויותר. כי בודאי עקר העבודה צריכין להתחיל בימי הנעורים דיקא, כי טוב לגבר כי ישא על בנעוריו וינקותא כלילא כורדא . וכמו שכתב רבנו זכרונו לברכה (בהא"ב הישן אות ת תשובה סימן עג) שיום אחד שהאדם עובד את ה' יתברך בימי נעוריו יקר יותר מכמה שנים בעת זקנתו. וכן שמעתי מרבנו זכרונו לברכה כמה פעמים שהעקר הוא לקרב לה' יתברך בני הנעורים דיקא, כי הזקנים קשה להשיבם מהנערים. וכמבאר בספר הא"ב (החדש אות ת תשובה סימן ד), וכמו שמבאר בהתורה תעיתי כשה אבד (בסימן רו) עין שם. אבל אפלו מי שזכה להתחיל בעבודת ה' בימי נעוריו, אף על פי כן כשמגיע לאמצע ימיו ורוצה להגיע למה שצריך להגיע, על פי רב מתגבר הבעל דבר ומתפשט מאד מאד למנעו מדרך החיים חס ושלום. ומכל שכן מי שלא התחיל כלל בימי הנעורים שאז בודאי כשבא עליו איזה הרהורי תשובה כשרואה שעברו רב שנותיו וצריכין לחשב על סופו ותכליתו וכו'. שאזי תכף מתגבר עליו הבעל דבר מאד מאד ומתפשט כנגדו מאד, ואינו רוצה להניחו לצאת מתאוותיו ורשתיו אשר נלכד בהם. ועל זה צועק הפסוק הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. בצהרים דיקא, שהוא בחינת זמן המנחה שהוא אחר חצות היום, שהוא בכלליות ימי האדם אחר שעברו רב שנותיו. ועל כן צריכין ישועה ורחמים רבים. ועל זאת יתפלל כל חסיד בימי נעוריו שה' יתברך יעזרהו לאחרית טוב שלא יפל מעבודתו לעולם, וגם עד זקנה ושיבה אלקים אל יעזבנו. וכמו שבקש דוד המלך עליו השלום על זה אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני. כי לפעמים האדם נופל לעת זקנותו, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בספר הא"ב (אות נ נפילה סימן א), ועל כן צריכין להרבות בתפלה בימי הנעורים שלא יפל לעולם מעבודתו יתברך, ובפרט כשכבר הימים באים והגיע לאמצע ימיו ומתחיל היום לערב שמתחילין להתקרב ימי קצו וסופו, שאז צריך להסתכל מאד מאד על אחריתו וסופו בהאיך אנפין יעול קדם מלכא. כי אז צריך התגברות ביותר ויותר, כי אז הוא בחינת צהרים בחינת זמן המנחה. כי ימי חיי האדם הם בחינת יום, ומיתתו והסתלקותו הוא בחינת לילה וחשך. כמו שכתוב עד אשר לא תחשך השמש. ועל כן אחר חצי ימיו הוא בבחינת זמן המנחה, שאז צריכין להתחזק ולהתגבר ביותר ויותר להמתיק הדינים שהוא בחינת היצר הרע, ולקשר עצמו היטב לצדיקי הדור האמתיים שהם בחינת משה. שהם דיקא יכולין להמתיק הדין של זמן המנחה בשרשו העליון כנ"ל. שעל ידי זה נתבטלין כל הדינים וכל כח היצר הרע וזוכין לתשובה שלמה. ועל כן קבלת התענית שהוא בחינת תשובה הוא בתפלת מנחה דיקא כנ"ל:

אות ז

וזה בחינת ראש השנה. כי מנחה היא בחינת פחד יצחק, כי יצחק תקן תפלת המנחה. וזה בחינת ראש השנה שהוא בחינת פחד יצחק כידוע. וזה בחינת שני ימים של ראש השנה שהם בחינת דינא קשיא ודינא רפיא, זה בחינת מנחה גדולה ומנחה קטנה, כי בזמן מנחה גדולה הוא בחינת דינא קשיא מחמת שאז התחלת שרש הדין של תחלת הצמצום שמשם עקר התגברותם, כי עקר התגברותם היא מההתחלה כנ"ל. ועל כן אז צריכין להמשיך ההמתקה ממקום גבוה יותר. ועל כן נקרא מנחה גדולה. אבל אחר כך היא בחינת מנחה קטנה, כי אחר שנתרחק הצמצום והדין מן ההתחלה, שם אין להם כח להטעות כל כך. כי עקר הטעות שלהם בההתחלה דיקא, מחמת שזה אי אפשר להשיג בשום שכל כנ"ל. ועל כן אז נקרא מנחה קטנה, כי המשכת המחין להמתיק הדין הוא כפי הדין, וכשהדין גדול יותר צריך להמשיך מח גדול יותר להמתיקו. וכן כשהדין נקטן אין צריכין להמשיך כי אם מח קטן מזה להמתיקו. וזה בחינת שני ימים של ראש השנה. כי ביום ראשון הוא דינא קשיא, מחמת שאז הוא בחינת תחלת הצמצום. ואז צריכין להמשיך מחין גדולים מאד מאד להמתיק הדינים אז. ועקר ההמתקה מבחינת שרש העליון ששם כל המחין דגדלות וקטנות כלולים יחד. כי בראש השנה נכללין יחד חמה ולבנה שהם המאור הגדול והמאור הקטן. כי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן , כי הוא ראש השנה וראש חדש שהם בחינת חמה ולבנה כידוע . וביום שני הוא דינא רפיא, מחמת שכבר נתרחק מההתחלה. ואז אין צריכין להמשיך מחין גבוהים כל כך. ובאמת שני ימים של ראש השנה כיומא אריכתא הן , כי כלו חד. כי עקר ההמתקה בשני הימים הכל נמשך משרש העליון ששם כלו חד. שם נכלל יחד שני ימים של ראש השנה שהם בחינת מנחה גדולה ומנחה קטנה גדלות וקטנות. כי כלא חד. ואז בראש השנה הוא יום ראשון של עשרת ימי תשובה. כי עקר התחלת התשובה נמשך מבחינת ההמתקה הנזכרת לעיל, שהוא בחינת ההמתקה של מנחה שהיא בחינת ההמתקה של ראש השנה כנ"ל. ועקר התשובה של עשרת ימי תשובה נגמר ביום הכפורים שהוא יום תענית יום מחילה וסליחה. נמצא, שהתחלת התשובה והתענית של יום הכפורים מתחיל בראש השנה, כי אז מתחיל התקון שנגמר ביום הכפורים כידוע בכונות . וזה בחינת קבלת התענית במנחה, כי עקר התקון של יום הכפורים שהוא יום תענית ותשובה, מתחיל בראש השנה שהוא בחינת תפלת המנחה כנ"ל. כמו כן כל מי שרוצה לעשות תשובה בכל השנה ולקבל עליו תענית, צריך לקבלו במנחה דיקא שהיא בחינת ראש השנה. והתענית שמקבל הוא בחינת יום הכפורים שהוא יום תענית. כי עקר התענית והתשובה זוכין על ידי ההמתקה של בחינת תפלת המנחה שהיא בחינת ההמתקה של ראש השנה וכנ"ל:

אות ח

ובזה מישב קשיות התוספות למה קראו תפלה זאת דיקא בשם מנחה, הלא גם בבקר הקריבו מנחה כמובא במגן אברהם (בסימן רלב) עין שם. אך על פי הנ"ל ניחא היטב, כי מנחה היא בחינת קרבן עני כמו שכתוב ואם לא תשיג ידו וכו' והביא עשירית האיפה וכו', וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה נאמר בקרבן בהמה אשה ריח ניחוח ונאמר במנחה אשה ריח ניחוח, ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. ועל כן היו צריכין להקריב בקרבנות התמידין מנחה בבקר ובערב. כי מנחה שהיא קרבן עני זה בחינת תפלה לעני שהיא יקרה מאד בעיני ה' יתברך כמבאר בזהר הקדוש באריכות . כי הקרבנות הם בחינת תפלה כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה . ועל כן התמידין שהם בחינת תפלה צריכין מנחות, כי עקר עלית התפלה שהיא בחינת קרבן, היא על ידי תפלה לעני שעולה תחלה לה' יתברך כמבאר בזהר הקדוש . שזהו בחינת מנחה שהיא קרבן עני כנ"ל. ועל כן נקראת תפלת מנחה בשם מנחה דיקא. כי המנחה שהיא בחינת קרבן עני תפלה לעני, אף על פי שהיא יקרה מאד מאד בעיני ה' יתברך, אף על פי כן צריכה המתקה גדולה עד שתעשה פעלתה בשלמות. כי העני הוא בבחינת מחין דקטנות שהוא בחינת מעוט הלבנה בחינת המאור הקטן שמשם עקר הדלות והעניות כידוע , ועל כן גם מעט הפרנסה של העני באה לו בדחק ובצער גדול מחמת שקשה לו להמשיך השפע, מחמת שהוא בבחינת מחין דקטנות בחינת מעוט הירח שהיא בחינת דינים שעל ידי זה נתעכב השפע לו מאד:

וזה בחינת בתר עניא אזיל עניותא . אבל כשה' יתברך רוצה לרחם עליו ולהושיעו, עקר ישועתו על ידי צדיק הדור האמתי הגדול במעלה מאד שהוא עושה עצמו עני. כמו דוד המלך עליו השלום שעשה עצמו תמיד כעני. כמו שכתוב ענני כי עני ואביון אני. כי דוד ידע שתפלת העני יקרה מאד, על כן עשה עצמו תמיד כעני כמבאר בזהר הקדוש . וזה הצדיק בחינת דוד משיח שעושה עצמו עני, הוא דיקא יכול להמתיק העניות והאביונות בשרשו. דהינו שהוא ממתיק כל המחין דקטנות ותכלית קטנות דקטנות עד קצה האחרון עד אין תכלית, הכל הוא ממתיק בשרשו העליון הגבה והנורא מאד שהוא בחינת אין שהוא למעלה מכל המחין דגדלות וקטנות ששם כלא חד. והכל נמתק שם וכנ"ל. כי זה הצדיק בחינת דוד משיח אף על פי שעושה עצמו כעני ממש ומשתף עצמו עם כל העניים והדלים והשפלים שבעולם, אף על פי כן אינו נופל חס ושלום לבחינת מחין דקטנות, אדרבא בתכלית עניותו ושפלותו הוא בתכלית הגדלות דגדלות, כי אצלו גדלות וקטנות כלא חד. שזהו בחינת הענוה של משה רבנו ומשיח ודוד וכל הצדיקים הגדולים האמתיים וכנ"ל. וזה שאנו רואין שם במקומו במזמור פו הנ"ל שקרא עצמו שם עני ואביון, כמו שכתוב הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני. ובתוך כך מיד קרא לנפשיה חסיד, כמו שכתוב שם תכף ומיד, שמרה נפשי כי חסיד אני:

ובאמת אין אנו מבינים זאת היטב, אבל דוד זכה לזה שעשה עצמו עני ואביון באמת, ואף על פי כן היה בבחינת מחין דגדלות וקרא לנפשיה חסיד. וצדיק כזה דיקא הוא יכול לעזר ולהושיע את העניים, מחמת שאף על פי שעושה את עצמו עני אף על פי כן אינו נופל למחין דקטנות חס ושלום. וזה בחינת משיח שהוא בחינת עני, כמו שכתוב עני ורוכב על החמור, שעקר ישועת העניים והאביונים על ידו, כמו שכתוב יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע. כי צדיק כזה יודע להמתיק כל המחין דקטנות שמשם העניות בשרשן העליון כנ"ל. ועקר העניות והדלות הוא העניות מדעת התורה והמצוות שהוא רחוק מה' יתברך חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אין עני אלא מן הדעת. וכשזה העני במעשים רואה פחיתותו ושפלותו, בפרט כשמרגיש חובותיו שהוא חיב לה' יתברך על ידי עוונותיו ופשעיו הרבים, כשהוא מתחיל להתמרמר לפני ה' יתברך בלב נשבר ונדכא ומפרש צערו ושיחתו לפני ה' יתברך, בודאי תפלתו יקרה וחשובה מאד מאד לפני ה' יתברך ופותחת כל התרעין וכו'. כי זה עקר תפלה לעני שחשובה מאד בעיני ה' יתברך (כמבאר מזה במקום אחר בהלכות תפלין הלכה ה עין שם). אבל אף על פי כן עדין אין לה כח לפעל פעלתה בשלמות מחמת תקף הדינים, כי הוא עדין בבחינת מחין דקטנות, כי הוא עני מן הדעת וכנ"ל. ועל כן עקר ישועתו על ידי הצדיק הגדול האמתי שהוא בחינת משיח שהוא משתף עצמו עם אלו העניים, אף על פי שפגמו מאד ועשו מה שעשו, אף על פי כן רחמיו מתגברים עליהם והוא מוריד עצמו אליהם ועושה עצמו כמותם וגרוע מהם, כי הוא ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ואף על פי כן אינו נופל למחין דקטנות חס ושלום, שזהו בחינת תכלית שלמות הענוה של בחינת משה משיח שאין אנו יכולין להבין זאת. ומחמת זה רב העולם טועין בזה בענין הענוה וכנ"ל:

וזה בחינת ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן . שהמנחה שהיא בחינת קרבן עני שהוא בחינת מחין דקטנות צריכה להיות בלולה בשמן, כדי להמתיק הדין על ידי זה. כי שמן הוא בחינת אורו של משיח, בחינת שמן משחת קדש שזהו בחינת משיח שנקרא משיח על שם שנמשח בשמן, וכמו שכתוב על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון. הינו שעקר המתקת המנחה שהיא בחינת קרבן עני בחינת מחין דקטנות, עקר המתקתו על ידי בחינת משיח שהוא בחינת השמן שבוללין בו המנחה שזה עקר תקון והמתקה בחינת המנחה שהיא בחינת קרבן עני וכנ"ל:

ועל-כן נקראת זאת התפלה בשם מנחה, כי עקר תפלת המנחה הוא להמשיך המתקה ממקום עליון ונורא מאד משרש העליון של כל המחין כדי להמתיק כל הדינים הקשים שנתעוררים בשעת מנחה דיקא כנ"ל. שכל אלו הדינים נמשכין מבחינת מחין דקטנות שהם בחינת דלות ועניות. שזהו עקר בחינת קרבן מנחה שהוא קרבן עני, שזה הקרבן והתפלה יקר מאד בעיני ה' יתברך, ועקר תקונו על ידי המתקה הנ"ל שנמשך מבחינת משה משיח וכו' כנ"ל. ועל כן נקראת זאת התפלה דיקא בשם מנחה, כי כל עקר תקון זאת התפלה הוא בבחינת קרבן מנחה וכנ"ל:

שיך לעיל לענין קבלת התענית שהוא בשעת מנחה דיקא

אות ט

כי גם ההמתקה והתקון הנמשך על ידי התענית, הוא בבחינת ההמתקה והתקון של תפלת המנחה, כי איתא בדברי רבנו זכרונו לברכה בלקוטי הראשון (בסימן קעט) בענין גדל התקון של התענית שעל ידו נתבטל כל מיני מחלקת בכלל ובפרט בגשמיות ורוחניות וכו' עין שם. ומבאר שם שעל ידי התענית מחיין כל הימים המתים שהם הימים שחטא ופגם בהם שהם מנחים כמו פגרים מתים ממש וכו'. כי כשמתענה איזה יום אזי אין לו כח מזה היום לעבד את השם יתברך מחמת חלישות התענית, ואזי מקבל כח מיום שלפניו. וכן כשמתענה יותר הוא צריך לקבל כח מימים הקודמים יותר וכו'. עד שיש מי שמתענה הרבה כל כך עד שצריך לקבל כח מימי היניקה מהחלב שינק ממעי אמו, ואז מעלה גם אלו הימים וכו'. נמצא שעל ידי התענית מעלין כל ימי הקטנות ויניקה, שהם הימים הקודמים שאז היה בבחינת קטנות. כי כל מה שהאדם הולך וגדל נגדל מחו יותר. והימים הקודמים הם בחינת קטנות נגד הימים שהוא גדל אחר כך. ובפרט שבימים הראשונים פגם או לא עסק כל כך בעבודת ה' יתברך ועכשו מתענה ועושה תשובה על זה. ועל כן בודאי ימים הראשונים שפגם בהם הם בחינת קטנות, ועל ידי התענית מעלה כל אלו הימים ומתקן אותם עד שיכולין להעלות אפלו הימים של קטנות גמור שהם ימי היניקה. נמצא שעל ידי התענית מעלה ומתקן וממתיק כל המחין דקטנות שהם בחינת הימים הקודמים. וזה עקר בחינת תפלת המנחה כנ"ל, על כן קבלת התענית בשעת מנחה דיקא וכנ"ל:

וזה שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה ביותר שלא להתחיל בשום מלאכה ועסק קדם תפלת המנחה, כמו שכתוב במשנה לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה וכו'. ומבאר בפוסקים שדיקא במנחה צריכין לזהר בזה ביותר שלא יטעה וישכח להתפלל מנחה וכו'. כי דיקא בשעת מנחה יש חשש וסכנה שלא יטעה יותר מבשאר כל התפלות, מחמת שאז מתחיל התעוררות הדין מבחינת תחלת הצמצום שמשם עקר הטעות של כל הנסוגים אחור מה' יתברך. כי משם נמשכין הכח והטעיות של כל הכופרים. שבזה טעו הערב רב בשעת מנחה דיקא. כמו שכתוב וירא העם כי בשש משה, בא שש דיקא כנ"ל, שמבחינת טעות וכפירה זאת נמשך כל הכח של היצר הרע ותאוותיו וטרדותיו שמטריד את האדם בעסקי העולם הזה עד ששוכח בהשם יתברך ועבודתו. כי עקר כח היצר הרע הוא מכפירות ופגם אמונה וכנ"ל. ועל כן אז בשעת מנחה צריכין לזהר יותר ויותר שלא יטעה וישכח להתפלל ולהמתיק הדין הקשה שנתעורר אז. ועל כן הזהירו רבותינו זכרונם לברכה אז ביותר שלא יתחיל בשום מלאכה ועסק סמוך למנחה עד שיתפלל, כי אז הטעות מצוי ביותר כנ"ל. ועל כן צריכין לזהר מאד ביותר להתפלל מנחה בכונה גדולה, כדי שיזכה להמתיק הדין הקשה שנתעורר אז. והכל בכח התקשרות לצדיקים אמתיים שהם בחינת משה משיח. שעל ידם עקר ההמתקה של תפלת המנחה וכנ"ל:

באדיבות אתר ויקיטקסט