אות א

על הריח מברך לפניו ואין מברך לאחריו כלום כי על כל הדברים הנאכלין צריכין לברך ברכה ראשונה וברכה אחרונה. והנראה לעניות דעתי שהוא על פי מה שכתב רבנו במאמר 'בודיא' בסימן כה שבכל מדרגה ומדרגה יש קלפה הקודמת לפרי, דהינו כח המדמה כח הבהמיות, עין שם. וצריך להכניע ולשבר אותו. והוא על ידי שמזכירין גדלת הבורא. ועל ידי זה נכנעין כמבאר בכונות הודו לה' קראו בשמו, עין שם. והנה ידוע שכונות האכילה כדי לברר הניצוצות שנפלו לבחינת כח המדמה כח הבהמיות בחינת צומח חי להעלותן לבחינת מדבר. ועל כן צריך לברך קדם האכילה, כי הברכה הוא בחינת שבח ה' וגדלתו ועל ידי זה נכנע כח הבהמיות כנ"ל. ואזי יכול הנפש שיש שם לעלות ממדרגת דומם צומח חי למדרגת מדבר כנ"ל. ואחר כך כשאוכל ואזי המזון נתחלק באיברים. ומתחלה נזון הכבד ששם בחינת נפש המתאוה. ומשם יניקת הכסילות שהוא כח המדמה וצריך לברר המאכל הנאכל כבר להעלותו מן הכבד אל המח שזה עליה מן מדרגה למדרגה. וצריך להכניע שנית הכח המדמה שבגוף האדם בעצמו שהוא בחינת הדם שבכבד כנ"ל. כדי להעלות המאכל אל המח שמשם עקר עליתו. ועל כן אחר האכילה צריך לברך ברכה אחרונה כדי להכניע שנית הכח המדמה שבתוך האדם בעצמו כדי שיוכל המאכל להתברר ולעלות אל המח כנ"ל. וכן איתא בספרים . שהברכה היא בשביל ברור המאכלים ועליתן. ועל כן אם כבר נתעכל המזון אין מברכין עוד הברכה אחרונה, כי אין צרך עוד לברר, כי מה דהוה הוה. ומחמת זה אין מברכין ברכה אחרונה אחר הריח, כי מהריח אין יניקה לכח המדמה. והוא עולה תכף אל המח כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מג): איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף הוי אומר זה הריח. ועל כן אין צריך לברך כי אם ברכה ראשונה קדם שמריח. שאז הריח מלבש בהדבר הגשמי מדומם צומח חי שהוא בחינת כח הבהמיות כדי להעלותו כנ"ל. אבל אחר שמריח אזי תכף עלה אל המח ואין להכח המדמה יניקה ממנו כנ"ל ועל כן אין צריך לברך אחריו. כי אין צריך ברור עוד כנ"ל:

אות ב

ומעתה מישב היטב ונכון מאד דברי הפוסקים שכתבו הטעם שאין מברכין אחר הריח, כי הוא דומה לנתעכל המזון במעיו, עין שם. כי משרש טעם אחד אין מברכין אחר המזון שנתעכל ואחר הריח כנ"ל. ועל כן יש דעה שאין מברכין על ריח אתרוג של מצוה, כי מאחר שהקצה למצותו כבר יצא מכח המדמה ועלה אל קדשת המצוה. על כן אין הריח מלבש עוד בכח המדמה. ועל כן אין צריך ברכה כנ"ל. וזה שמברכין במוצאי שבת על הבשמים כדי לחזק הנשמה, כמובא . כי בשבת הנשמה, דהינו המח נזון תחלה והכבד נכנע, כמו שכתב רבנו בסימן נז. ובמוצאי שבת שאז מתחיל שליטת הכבד על כן מחזקין את המח על ידי הריח שאינו עולה כי אם אל המח כנ"ל. וזה שתקנו לומר בכניסת שבת הודו לה', כי בשבת הוא שליטת השכל ובחל הוא שליטת כח המדמה כנ"ל. ועל כן כשרוצין לעלות מן המדמה אל השכל צריך להזכיר שבח ה' כדי להכניע אותם כנ"ל:

אות ג

ועל-כן אומרים מזמור הודו שנתתקן על ארבעה צריכין להודות, כי אלו הארבעה הם גם כן צריכין להודות כדי להכניע כח המדמה על ידי שבח ה' כדי לעלות ממדרגה למדרגה, כי אלו הארבעה דברים ישנם בכל אדם כשנכנס לעבודת ה', כי מתחלה הוא תועה במדבר ואינו יודע שום דרך ישרה ושום מקום ישוב ושום עצה. ועל ידי הצעקה אל ה' כי הדבור בגלות ואינו יכול לדבר כי אם לצעק על ידי זה עולה מגלות זה ואזי צריך להודות לה' כדי לעלות אל מדרגה שניה כנ"ל. ואחר כך כשיודע קצת דרך הישר אזי יש לו מניעות גדולות רבות והוא אסור ומסגר בכבלי ברזל ואין מניחין אותו לילך בדרך הישר. ואחר כך עולה גם מזה ונשבר דלתות נחשת שהם המונעים. ואחר כך כשיוצא גם מזה אזי נחלש מאד, כי מחמת שהלך בחשך זמן רב על ידי זה נחלש כח הנפש עד שאין לה כח לקבל ולעשות מה שצריכין ואינה מרגשת טעם בהעבודה בחינת כל אכל תתעב נפשם. ואחר כך כשיוצא גם מזה והולך בדרך הישר אזי גם שם יש בלבולים רבים מאד ומעלין ומורידין אותו. יעלו שמים וכו'. ואחר כך זוכה לשבר הכל וזוכה לילך לבטח בדרך האמת. ובכל פעם שעולה ממדרגה למדרגה צריך להודות כנ"ל. וגם לפי פרוש הפשוט של ארבעה צריכין להודות הוא גם כן מטעם זה, כי ידוע כשאדם יוצא מצרה ונצל. כמו כן נצל הנפש ברוחניות מגלות הנפש וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: אין עושין נס לאדם אלא אם כן מוחלין לו כל עוונותיו. ועל כן כשאדם נגאל מאיזה צרה בודאי יוצא ממדרגה למדרגה ועל כן צריך להודות לה' כנ"ל. ועל שם זה נקרא נס לשון הרמה ונשיאות כמו ארים נסי כי על ידי הנס נתרומם ממדרגה למדרגה כנ"ל. ועל כן בערב שבת שיוצאין ממדרגה למדרגה אומרים מזמור הודו הנ"ל כנ"ל. וזה שמרמז בדברי רבנו שעל ידי בחינת ארבעה צריכין להודות היא ברור המאכלים, עין במאמר ויסב אלקים (סימן סב) כי שמעתי מפיו הקדוש שמה שמבאר שם מענין העלאת הדבור בחינת ישלח דברו שעל ידי זה נעשה ברור המאכלים ששם נכלל כל הארבעה שצריכין להודות, עין שם היטב:

באדיבות אתר ויקיטקסט