המעשה שסיפר רבנו ז"ל שבזמן הבעל שם טוב ז"ל היה מנגן (כלעזמר) אחד שהיה עוור, והיה מנגן על החתנות וזה היתה פרנסתו, ואחר פטירתו נתוודעו שלא היה עוור כלל והיה לו עינים טובות, ורק כדי שלא יסתכל בנשים עשה עצמו כל ימי חייו כעוור וכל העולם חשבוהו לעוור. ועוד היה איש אחד גביר גדול, שהיה קמצן גדול שלא נתן אפלו פרוסת לחם לצדקה, והיה ניבזה בעיני כולם בשביל זה, והיה אז אחד בעל צדקה גדול, שהיה מחזיק כל העניים באכילה ושתייה וכל מחסורם וכו'. והנה כאשר נפטר הגביר הנ"ל, שכלם בזו אותו מחמת קמצנותו. ולמחרתו כשהלכו העניים להבעל צדקה הנ"ל שיפרנסם וענה להם שעכשו אין לו מה ליתן להם, שהכל מה שנתן להם כל הזמן, היה רק של זה הגביר הקמצן שמת; ולא רצה להנות מהכבוד שיתנו לו על נדיבות לבו, ושיהיה המצוה נקיה בלי פניות לכן היה נותן את הצדקות לאיש הזה שיחלקם, ואותו חשבו כלם לקמצן גדול. ועכשו שמת אין מי שיתן, ואז ידעו כלם גדולתו. ואמר הבעל שם טוב ז"ל, ששניהם המנגן העוור הנ"ל והגביר הקמצן הזה שניהם הם במדרגה אחת. וזכו למה שזכו, אשרי להם.
באדיבות אתר ויקיטקסט
