איך רגע אחד של ישועה מגלה שכל הייאוש היה רק ניסיון בדרך לצמיחה אמיתית

אני מסתובבת כמו בתוך חלום.

זה אמיתי! אני הולכת לטוס לאומן!! אבא ואמא שלי מסכימים!

עכשיו זה נראה לי כ"כ טבעי והגיוני, היום רותי הזכירה לי את הייאוש שהייתי בו עד לא מזמן, לא האמנתי שיש לי סיכוי. לי. עם ההורים שלי. עם ההשקפה שלהם. זה באמת היה נראה חלום שלעולם לא יתגשם. אבל עכשיו, כשכבר יש לי כרטיס ביד, אני פתאום שוכחת את התקופה שלפני הישועה, אני שוכחת איך הרגשתי שאין לי סיכוי. אני שוכחת כמה כאבתי מזה, התפללתי על זה, כמה רציתי, הישועה הייתה נראית לי רחוקה כ"כ, ועכשיו אני צריכה ממש להזכיר לעצמי מה היה קודם. איך זה קורה? ולמה אני מרגישה לא נעים במקום הזה??

ועכשיו אני חושבת על חני, בת דודה שהתחתנה שנה שעברה בגיל 30, ואמרה לי שבכלל לא היה נורא השנים שהיא חיכתה, ושהם עברו מהר ושהיא לא באמת דאגה, וזה היה נשמע לי הזוי כי אני בדיוק זוכרת איך היה לה קשה, כמה היא בכתה, איך היא דמיינה את עצמה רווקה מתבגרת שלעולם לא זוכה להקים בית, איך היא היתה לחוצה! האם היא באמת שכחה הכל?? איך אפשר ככה להיכנס למציאות של הישועה ולמחוק את מה שהיה קודם? והאם זה טוב או לא??  

הישועה לא רק הגיעה — היא גם בנתה אותי בדרך

מה אתה אומר, אבא? למה זה ככה? ומה המטרה בכל זה?

אני חושבת שאם אני שוכחת הכל כ"כ מהר, מסתבר שלא היה כזה גרוע. בנ"א שעובר טראומה אמתית זוכר אותה כל החיים. אז מה? לא באמת היה נורא? אני מנסה להיזכר… הרגשתי שאני בסוף העולם. תקועה. בדרך ללא מוצא. מולי חומה גבוהה ואין איך לשבור אותה. אבוד עלי. אוי. זה היה נורא. הרגשתי שפשוט… הי! אבא! הבנתי! עכשיו נופל לי האסימון. כל הקושי היה רק בדמיון! במחשבה. ברגשות. בפחד. בצער. ביאוש. במילים אחרות: הכל היה רק היצה"ר!! 

וואו! לא היה שום דבר נורא באמת. רק המחשבות של הייאוש והיפך האמונה. וואו! זה פשוט מפחיד כמה כוח יש ליצר הרע עלינו! והכל בדמיון! איך הוא עובד עלינו! ואיך אנחנו נופלים בשק שלו כל פעם מחדש! אבאל'ה!

אני רוצה לצאת עם 2 לקחים: דבר ראשון לעתיד, לא לתת לו להפיל אותי אל מחשבות של ייאוש ושל כאב שהוא מוסיף הרבה מעבר למציאות עצמה, ולכל הרגשות השליליים שהוא טורח לטפח בנו שנרגיש הכי הכי רע במצב שלנו. 

דבר שני על העבר, חייב להיות שהיה בזה גם משהוא טוב, ה', לא עשית את זה סתם ללא תועלת. אני בטוחה. 

אני צריכה "נקודת חבר". היא תעזור לי להתברר.

"מה את אומרת, רותי? מה הועילה לי כל התקופה הזו? לא יכול להיות שהיא היתה רק שקר של היצה"ר, חייב להיות שזה גם תרם לי משהו".

"נכון, בואי תנסי לחשוב איפה היית ברגע הראשון שבכלל התעורר בך הרצון לנסוע, ואיפה היית ברגע שקיבלת את האישור מההורים. האם באותו מקום?"

"רגע, אני צריכה להיכנס לזה… כשאני חושבת על זה, אני מבינה שאין בכלל מה להשוות בין מה שהיה אז, כשסתם רציתי להיות באומן, חצי בשביל הסקרנות חצי בשביל הריגוש. אבל אחרי שתקופה ארוכה החומות התגבהו ביני לבין החלום שלי, ובזמן הזה התפללתי על זה כ"כ הרבה, השתוקקתי, חיזקתי את הרצון, נלחמתי בייאוש בציפורניים ממש, עכשיו אני מרגישה שנוצרו בי כלים לדבר הגדול הזה. שאני מגיעה לזה אחרי דרך, אחרי יגיעה, זה יותר פנימי. זה יותר שלי". 

"ומה עם הסקרנות והריגוש?" 

"הו, הם בכלל פינו את מקומם. אני עדיין סקרנית לדעת מה ואיך יהיה, ומתרגשת מאוד מאוד, אבל עכשיו מה שמעניין אותי זה המפגש ביני לבין הצדיק. אני לא יודעת מה יהיה. הזהירו אותי שלפעמים הלב נחסם פתאום איך שנכנסים לגבול אוקראינה ועד שנוחתים בבית חזרה. לא תמיד יש אורות וים של דמעות. אבל אני יודעת שלא זה מה שחשוב. לא זה העניין. אני באה כדי לרשום את עצמי  סופית ברשימת אנשי הצדיק. אני באה כדי שהוא יתקן את הנשמה  שלי בכוח המיוחד שיש לו",

"ולא תתאכזבי אם לא תרגישי כלום? תדמייני שהלב שלך יהיה אטום, והמחשבות יהיו סביב נוחות המיטה במלון ושעת הארוחה הבאה?"

"אוי. לא נעים. בכנות, אני מאחלת לעצמי חוויה רוחנית משכרת. אבל אם לא, אני אצטרך לחזק את עצמי שלא זה העיקר. שמעתי בשם רצ"מ זילברברג שליט"א סיפור על מלמד אחד שאמר שאם הוא היה רוטשילד הוא היה יותר עשיר ממנו. כי רוטשילד היה רק רוטשילד. הוא גם מלמד. ברור שזה מגוחך. כך לגבי כל מצווה שאנחנו מקיימים. ההרגשה האישית שלנו, האורות שהיו או לא, זה כ"כ קטן ביחס למצווה עצמה, שזה מצחיק להתפס באחוז הפצפון הזה כאילו הוא העניין כאן" .

"וואו! אילה, זה חזק! איפה היית עד היום? טוב, אני באמת לא יכולה לדעת מה ואיך יעבור עליך שם, מקוה בשבילך שכן יהיה מתוק ומרגש. אבל כמו שאמרת, העיקר שיהיה. פחות משנה איך." 

כשהישועה מגיעה

אני תוהה:

היה כזה נורא?

זה רק היצר הרע!

ובזמן שחיכיתי

גדלתי

נאפיתי

לא הפסדתי

הנה, הישועה כאן.

רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887