ש׳ גרין
שירה עומדת מול המראה כבר שעה, ההסעה עוד שניה תבוא ואין איך להגיע לסמינר המרוחק שלנו באופן עצמאי.
יופי.
"נו, שירה, תזדרזי" אני דוחקת בה שוב, היא לא שומעת אותי, שקועה באיסוף הקוקו. אף פעם לא הבנתי מה שונה הפעם הזו מפעמים קודמות, עיצוב השיער נראה אותו הדבר בכל פעם, אבל שירה טוענת שישנה כרבולת קטנה שהתגמדה בפעם הזו מפעמים הקודמות, נו שוין, לא באמת אכפת לי, העיקר שתרד כבר ונגיע לסמינר.
"נו, הנה, נלך" שירה מדדה אחריי תוך שהיא תוחבת לתיקה את המראה הקטנה שקיבלה מסבתא במתנה. התעצבנתי. "באמת שירה, זה מה שחשוב עכשיו? אפשר לחשוב לאן את הולכת?" היא כל כך טיפשית לפעמים בהתנהגויות שלה.
"את לא מבינה שאין סיכוי שאגיע לסמינר בלי לדעת שיש לי איך לראות את עצמי במשך היום?", היא שוב פותחת בנאום המוכר והלא מעניין שלה. "בסדר שירה, העיקר תבואי" אנחנו רצות טרופות נשימה, לא שוכחות להגיד לאמא שלום ולהודות על הכריך המפנק.
כשאנחנו ישובות בהסעה, מסדירות נשימה מהריצה המהירה, העזתי לשאול אותה, נזהרת במילותיי: "שירה, את לא חושבת שזה טיפה מוגזם", ניסיתי לגשש עד כמה נגעתי בנקודה רגישה, אבל שירה דווקא הראתה פנים חתומות כאילו לא הבינה לקראת מה זה הולך.
"את לא חושבת שזה טיפה מוגזם?" חזרתי שוב. מרימה קצת את קולי.
"מה מוגזם?" היא שאלה, עדיין לא מבינה. "כל יום אנחנו צריכות לרוץ להסעה בבהלה רק בגלל כל ההתגנדרות שלך מול המראה, באמת, מה הקטע שלך בכל זה?" הכעס החל להזדחל לו, מותר לי.
שירה נראתה מובכת מתמיד, כאילו הייתה זה הפעם הראשונה בה שאלתי אותה את זה, אבל האמת, זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי ככה לפתוח פצעים פתוחים בנערה צעירה כל כך שזה עתה נכנסה לתיכון הומה אתגרי חברה. ובפרט שירה, שזה עתה בונה את אישיותה הכה לא יציבה.
"אני לא חושבת שזה התייפייפות מיותרת" לבסוף היא ענתה,"מבחינתי זאת ההשתדלות שלי ב'קנה לך חבר'", היא נעצה בי זוג עיניים תמימות ורציניות.
"חחחח" עכשיו היא כבר באמת הצחיקה אותי, "השתדלות במה?" ניסיתי לברר שוב שאכן שמעתי נכון. "'קנה לך חבר', הרי זה ציווי מהתורה והוא חשוב לא פחות מבחירת המסלול שאליו את הולכת בשביל הקמת בית של תורה, אחותי הבכורה" היא אמרה בציניות, מסיטה את הווילון ופותחת סידור. מבחינתה הדיון מוצה.
"אבל שירה, אני באמת שואלת, בלי כעס, באמת כי אני דואגת לך", שירה נאותה לסגור לרגע את הסידור ולהקשיב, "כן?", "איך קשור ההתייפייפות לחברה טובה? חברה טובה תאהב אותך גם בלי כל זה, הרי את מחפשת חברת אמת, לא חברה רדודה שהדבר היחיד שמעניין אותה זה חיצוניות" הנאום נגמר, הרגשתי מורתית, אבל באמת חשבתי ככה, לא סתם. שירה ישבה בשקט.
"את האמת" בסוף היא אמרה "שהלוואי ולא הייתי צריכה לעשות את ההשתדלות הזאת, היא סוחטת ממני הרבה כוחות, היא אף פעם לא נגמרת, אבל מה אני אעשה שבכיתה שלי זה הסטייל, אם לא, פשוט לא יהיו לי חברות!" היא נשמעה ילדותית פתאום, אבל כל כך צודקת. פתאום עלה בי קול לא ברור "את יודעת, שירה, אני באיזה שהוא מקום מזדהה עם מה שאת אומרת". כמה פעמים גם אני הרגשתי שההערכה שאקבל תלויה בדברים חיצוניים, שככל שאהיה יותר מרשימה, נאה, שנונה, חכמה ואפילו מצחיקה, יימשכו אליי יותר ויותר. לא, אני לא אגיד את זה לשירה, אבל היא באמת צודקת האחות הקטנה שלי.
יופי חיצוני דרך מסע פנימי
"אולי באמת נעשה איזה שינוי מתוכנו? כזה שיחייב את הסובבים שלנו פחות לשים על זה דגש?" מצאתי את עצמי חושפת בקול את מחשבותיי, בוהה לחלל האוויר במבט מרחף, שירה כבר לא הייתה איתי, מסתבר שאיבדה את הקשב מזמן, שקועה בתפילה עמוק עמוק. אבל אני נשארתי עם המחשבות בנושא, והן ליוו אותי גם בשיעורי יהדות, נביא והתעמלות, "איך אני מחנכת את שירה במשהו שבו גם אני נגועה?" המחשבות הציפו אותי מאוד.
בלילה כשכולם הלכו לישון ושירה גם היא עלתה על יצועה, מצאתי עצמי מתבודדת בקול במרפסת השקטה שלנו ומספרת לאבא על כל התובנות שהיכו בי היום ועל הרצון החדש שעולה בי זה עתה, "אבא, אולי רק בשביל להאיר את עיניי עיכבת היום ואתמול ועוד ימים רבים את שירה מול המראה, אולי בשביל שאני אתחיל לשים לב כמה אני שקועה ברדיפה אחר יופי, וגם בתוכי יש הערכה לכל מיני אנשים לפי דברים חיצוניים כמו רמת הסטייל, הביגוד, התכשיטים והסגנון".
אוי זה היה לי קשה להודות שאכן אני נגועה בדבר מאוד, לפגוש את האמת הכואבת בשיא העוצמה. אבל אז עלה בי קול נוסף, זה לא שאני כל כך גרועה, אלא שיש בי איזה מקום לא מושלם וזה בסדר גמור, אבא כבר אמר לי הרבה פעמים בשם הרב'ה שזה בסדר לפגוש בעצמנו מקומות לא מבוררים, בשביל זה אנחנו כאן, לעבוד, ובעצם, אפילו ראוי לנו לשמוח כשאנו מגלים בעצמנו מקומות שצריכים עבודה.
"אבא, אתה יודע אני ממש מרגישה שמחה על כך שאני מודעת לזה שאני שקועה בכת היופי, רק בכוח זה אוכל לצאת ממנה ולהיטהר עוד ועוד. מה עדיף? שאישאר כל החיים באותה המדרגה ולא אתקדם?" חייכתי, הקלה בליבי, קצת סדר נעשה לי בראש, אני לא צריכה להיבהל מהמקום הזה ואפילו יכולה לשמוח בו.
הסתכלתי אל השמיים השחורים, אל העננים האפורים ואל השקט שסביבי, לפתע עלה בי עוד קול "רגע, אולי גם יש צדדים חיוביים בחיפוש אחר חן? חן מסוג אחר, חן אמיתי, כזה שגם רבינו אמר עליו שראוי לחפש ולדרוש אחריו, חן של אמת שאנשי רבינו זוכים לקבל אותו, שהוא חן של ענוה, פשיטות, תמימות, צניעות". הייתי מופתעת מהדיבור שיצא מתוכי, הרבה שמעתי את אבא מדבר עם אחיי בנושא חן של אמת וחן של שקר, אבל עכשיו, עכשיו זה היה אחרת, עכשיו הבנתי על מה הם מדברים, זה יצא ממני, מהפה שלי, זה היה חידוש עצום בשבילי!
הרגשתי איך מרגע לרגע העניין מתחיל לקבל בהירות אצלי בלב, איך במקום החסר שגיליתי בעצמי מתחיל להתמלאות לו רצון חדש. "כן, אני באמת רוצה לחפש בחברה שלי ובסביבה שלי את החן האמיתי הזה, את החן המתוק והקדוש הזה, אבא, זכני לרצות למצוא חן בעיני ד' יתברך ולא בעיני אנשים, להיות מלאה בחן של קדושה, אותו חן שקיבלו כל האימהות הקדושות והצדקניות, זה היופי שאני רוצה, או לכל הפחות רוצה לרצות".
"אחח איזה כיף להתבודד" חשבתי לעצמי בקול, להרגיש שקיבלת תשובות היישר מידיו הרחומות של אבא, ולצפות בתקווה ליום המחרת שבו התובנות החדשות והרצונות החדשים יקבלו תאוצה ומשמעות גדולה יותר. יצאתי מהמרפסת ופניתי לישון בתחושת כוננות לקראת הבאות, התחדשות מסוימת והמון סיפוק והערכה.
רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887 / 03-3134270