כשהלב שותק – למצוא את הדיבור עם השם מתוך היובש והסערה

האם גם את מרגישה יובש וניתוק רגשי בהתבודדות? כך בדיוק גם רבקה מרגישה:

שלום וברכה,

לאחרונה זכיתי לחזור מאומן עם החלטה אמיצה לקיים את עצת ההתבודדות. כשהייתי באומן הרגשתי הרבה אור, ההתבודדות הייתה פתוחה רוב הזמן, ושיחת החברות הטובה שהייתה לי עם הקבוצה עזרה לי להתמודד גם כשלא היו לי דיבורים בהתבודדות, אבל כשחזרתי לחיים ולעבודה המאתגרת שלי שהיא בסביבה שרחוקה מאוד מדיבורי הצדיק, אני מרגישה שקשה לי להתמיד בהתבודדות, בעיקר כי יבש לי. קשה לי להיות בתוך כלום. וזה לא שאני אדם מנותק. במשך היום אני יכולה לכעוס ולהתעצבן או להרגיש את כל הרגשות שיש, אבל כשאני באה לדבר על זה עם השם, זה כאילו עובר לי ואני לא מרגישה כלום. אשמח לחיזוק בעניין.

תודה רבה, רבקה.  

תשובה:

תמר משה, חסידת ברסלב ופסיכולוגית במקצועה משיבה:

שלום לך רבקה יקרה,

כמה יקר לפני השם הרצון שלך להתמיד בהתבודדות ולהגיע לפתיחת הלב. תמשיכי להחזיק ברצון חזק. רבינו מלמד אותנו שעצם זה שאנחנו באים ורק רוצים לדבר זה כל כך יקר, כמו ילד שעשועים שאביו שמח בו, כל הברה שהוא מוציא מפיו, משמחת ומרגשת אותו… ולגבי האור, כמה געגוע יש לנו אליו, כמה אנחנו רוצים שיאיר כבר, שיפתח לנו השער. קשה לנו להרגיש את היובש, את החסר בהתחדשות. 

במעשה מבעל תפילה מסופר שבאה הרוח סערה שבלבלה את העולם והפכה ים ליבשה ויבשה לים, וממדבר ישוב ומישוב מדבר ולקחה את התינוק היקר מהארמון… התינוק היקר משול להתחדשות שלנו, אנחנו רוצים ומתפללים שהשם ישלח לנו דיבורים חדשים, גם אם אמרנו אותם, שהלב ירגיש, שלא נשעמם ונרדים את עצמנו.

לרגעים תיארתי לעצמי את חוף הים בנתניה, שם אהבתי ללכת מאז היותי ילדה, היינו הולכים רגלית מהבית של סבתא עד לחוף, יש רגע כזה שבו רואים את הכחול עמוק ורחוק הזה והריח המלוח מכה באף והרגליים רצות כמו מאליהן, יורדות אל ים המדרגות והנה הים הגדול והמופלא הזה שאפשר דרכו להרגיש חזק את עצמנו ואת השם. תיארתי לעצמי מה היה קורה אם הים היה הופך ליבשה… היינו מצפים לראות את הכחול הזה מרחוק ו… אין.

מתקרבים והכול חרב. יבש. מדבר… ומה היה קורה אם היינו נוסעות חזרה הביתה ומגלות את כל העיר מוצפת מים, כמו ים גדול…? כך למעשה קורה בתוכנו. הים העמוק של הרגשות המתגעגעים מתייבש. ואנחנו מחפשות איזו לחלוחית להרוות בה את הצימאון, לספר איך אנחנו מרגישות ו… כלום. חרבה ויובש היכן שהיה אמור להיות ים של רגשות. של כאב. של חיבור ושל אהבה. 

ניתוק ויובש: הזדמנות לצמיחה

וגם להיפך, איפה שאנחנו אמורות לדרוך על קרקע יציבה ומוצקה פתאום סוער ומבלבל, פתאום אנחנו בכעס, בחוויות קשות, בחוסר אונים ובאיבוד שליטה. מרגישות רחוקות, לא מוצאות את השם ולא זוכרות שכל מאורעותינו הם לטובתנו. הישוב הופך למדבר, ישוב הדעת מתייבש בנו ובמקום זאת המדבר, הריק והיובש הופכים להיות מדור הקבע בלבבנו ובמוחנו, עד שאנחנו לא זוכרים את המפה, מי נגד מי, איפה הבית ואיפה הלב. 

דוד המלך, אומן ההתבודדות כותב בספר התהילים ששם יש שכתובי התבודדויות, על כל מצבי הנפש. מפליא כמה הוא שעבר ילדות מלאת הדרה, הילד שהתביישו בו וכששמואל הנביא מגיע למשוח אותו למלך מסתבר שגירשו אותו החוצה כי התביישו בעצם קיומו, והוא, כל הזמן רק משתף את השם, מספר לו. פרקי התהילים סובבים סביבנו עד היום בתפילות ולאורך כל היום כי זה בדיוק זה. איך מכל רגע אפשר לשיר. אפשר להתחנן. אפשר לזמר את כוחות הרוע שמחלישים אותנו ולגלות עוד פעם את השם. ושוב השם שמכונה א-ל מסתתר, מתגלה פעם. ועוד פעם. 

אנחנו כאן כדי לחפש את התינוק היקר, את נקודת משיח הפנימית שלנו, את ההתחדשות את הדיבורים החדשים, והם נולדים מתוך בלבול, מתוך הבנה שככה זה. זה המהלך. 

אז לכי לך אל חדר הבריחה הפרטי שלך שם תמצאי את הסימנים אל פתח הלב, אל שער השמים ואל התינוק היקר שמחכה להיוולד בתוכך בהתבודדות שמתרחשת בעין הסערה, עם חיפוש האבודים והאבדות ועם גילוי כבוד שמים דרך אנחה, דרך דיבור של אמת, דרך שתיקה מתגעגעת. 

ובבוא היום כשתיגמר הסערה ויחזור התינוק לארמון, כשיהיה רק גילוי, תדעי כמה העבודה הזו בחושך האירה עולמות.

תמר

רוצה להפיץ את עלון חברות מקשיבות?
צרו איתנו קשר – 054-8492887 / 03-3134270