השפעות שונות של סוגי מצח שונים, מה הקשר לשבועות?

חג השבועות, למרות היותו רגל בפני עצמו, נחשב למעשה כהמשך ישיר לחג הפסח.
כי עיקר יציאת מצרים לא הייתה רק למטרת השחרור מעול הגלות, אלא בעיקר לשם קבלת התורה, וכמו שאומר בורא עולם למשה רבינו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" (שמות ג, יב).

גם בפסוקי התורה אנחנו מוצאים מילים מקבילות בין פסח לשבועות.
במצוות ספירת העומר אומרת התורה: "וספרתם לכם ממוחרת השבת שבע שבתות… עד ממוחרת השבת". (ויקרא כג, טו-טז) כלומר, שהתאריך של חג השבועות נקבע על פי המרחק שלו מחג הפסח. ובשניהם מתבטאת התורה "ממוחרת השבת" עד "ממוחרת השבת השביעית".
עם כל ההקשר הנפלא בין שני החגים הללו, קיים הבדל בולט וחד בהתייחסות לחמץ. בחג הפסח נחשב החמץ כדבר שלילי ומופרך. איסורו חמור ביותר, ואף אוסר תערובות בכל שהוא. כל כולו מרמז על הסטרא אחרא (על פי זוהר הקדוש בא מ.). ולמרבה ההפתעה, בשבועות מצווה אותנו התורה להקריב מנחה דווקא מלחמי חמץ, מציאות שכמעט לא קיימת בשאר ימות השנה.

הדבר טעון ביאור, וכל כולו זועק דורשיני.
רבי נתן מבאר את סוד הדברים, על פי המובא בזוהר הקדוש (אד"ז רצג.) שהאותיות 'מצח' יש להן שתי משמעויות. האחת – משמעות חיובית שמעוררת עת רצון, כמו שאומרת התורה על הציץ "והיה על מצחו תמיד לרצון" (שמות כח, לח), ופירשו רבותינו (במסכת יומא ז:) "עודיהו על מצחו – מרצה, אין עודיהו על מצחו – אינו מרצה". זאת אומרת, שהמצח הוא מקום שמעורר השראה של רצון ורחמים.
לעומת זה, למצח ישנה גם משמעות של עזות ותקיפות, כמו שאומר הנביא (ירמיה ג, ג) "ומצח אישה זונה היה לך מיאנת היכלם".

כאשר ישנם בעולם מעשים שליליים הם מעוררים את מידת הדין ששורשה בעולמות העליונים במקום המכונה 'מצח', ואז מתהפכות האותיות 'מצח' לאותיות 'מחץ' ומוחצות את הרשעים לדיראון עולם.
נמצינו למדים שיש מצח שמבטא רחמים ועת רצון, ויש מצח שמבטא את תוקף העזות וביצוע גזר הדין.
במשמעות החיים, מנסח זאת רבי נחמן, שגם בחיים שלנו יש כוח של 'מצח הרצון', וכוח של 'מצח הנחש'.
כאשר מחזק האדם את אמונתו בכנות שהכול מתנהג בעולם אך ורק על פי רצונו יתברך בלבד, וההשתדלות הטבעית שלנו לא משנה כלום מהתוכנית המקורית של ההנהגה – הוא מעורר על עצמו רחמים וחסדים ממצח הרצון.

לעומת זה, כאשר נופל האדם מהאמונה, והוא סבור שהעולם מתנהל על פי ההשתדלות של בני האדם, ומי שיש לו יותר אמצעים וכישרונות – מרוויח יותר, ומי שיש לו מוגבלויות טבעיות – אין לו סיכוי להצלחה, הוא מחובר למצח הנחש. הדבר נרמז במה שמוזכר על גוליית שחירף מערכות אלוהים חיים: "ומצחת נחושת על רגליו" (שמואל א' יז, ו).

ההשקפה התורנית היא, שהכול נקבע משמיים, ואין האדם יכול להוסיף לעצמו פרנסה בכוח הזרוע אפילו פרוטה אחת. ובכל זאת, עליו לעסוק ב'הצגה' של השתדלות כאילו שבאמצעות השתדלותו תגיע אליו הפרנסה.
וזה לא רק בפרנסה. גם בעבודת השם, מצווה האדם לעשות את שלו וללמוד תורה ולקיים מצוות כפי כוחותיו. ובכל זאת, עליו לדעת שההצלחה הרוחנית שלו בפועל היא מתנת שמיים ממש, ואין ראוי לחשוב שמגיע לו שכר על ההצלחה. שהרי גם הכוחות הגופניים שהיו לו בעת קיום המצוות היו במתנת שמיים, וכמו שדרשו רבותינו (וייקרא רבה כז, ב) על הפסוק (איוב מא, ג) "מי הקדימני ואשלם" – 'מי קילס לפניי עד שלא נתתי לו נשמה, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית. מי הפריש לפניי קורבן עד שלא נתתי לו בהמה'.

נו, ואם גם המעשים שלנו הם מאיתו יתברך, אז מה באמת החלק שלנו בעבודה?
משיב על כך רבי נתן, שהעבודה המעשית מצידינו זה הרצונות וההשתוקקות שלנו לעבודת השם. וזו בדיוק העבודה של הצדיקים, לעורר בנו את החשק והרצון לעבודת השם, וכפי שבאמת התבטא רבי נחמן: "העיקר הוא הרצון והכיסופין ובתוך כך – מתפללין ולומדים ועושים מצוות" (שיחות הר"ן נא).

העבודה הזאת, לעשות מעשים ולהאמין שבאמת אנחנו לא עושים כלום – היא לא פשוטה בכלל.
זו תובנה שיש צורך בעמל רב בכדי להשיג אותה. וכפי הנראה, יכולים שני אנשים לעשות את אותו מעשה ממש, והאחד ירגיש שהוא עושה את זה, וחברו ירגיש שהשם יתברך מזכה אותו לעשות את זה.
ההבדל הדק הזה הוא המבדיל בין החמץ למצה. גם החמץ וגם המצה עשויים מאותם חומרים בדיוק. ובכל זאת, החמץ מיוצר עם עמל ותוספת ה'כוחי ועוצם ידי', ולעומתו המצה מבטאת את הקמח והמים כמות שהם ממש. ההבדל הזה מבדיל בין איסור כרת למצווה מדאורייתא, בין סטרא דקדושה לסטרא אחרא.
כאשר ניגש האדם לעבודת השם, הוא חייב לשנן לעצמו שהוא לא עשה ולא עושה כאן כלום. גם ההתעוררות השמימית שבאה אליו בתחילת דרכו בעבודת ה' זו הייתה מתנת שמיים. לאחר שהתעוררות הזאת דועכת, והוא נדרש כעת לעורר את עצמו – יש לו עכשיו עבודה עצמית לכסוף ולהשתוקק לעבודת השם. ואז יזכה אותו הבורא גם לעשות.

המהלך הזה מקביל לפסח ושבועות. תחילת התשובה מיוצגת בחג הפסח, בפסח קיבלנו התעוררות שמימית, ואין לנו שום חלק בעבודה עצמית, שהרי היינו שקועים בארבעים ותשעה שערי טומאה ולא היו לנו עדיין תורה ומצוות. משום כך אנחנו פורשים מהחמץ בצורה חד משמעית, בכדי שלא ניפול לדמיון של "כוחי ועוצם ידי".
לאחר שההתעוררות הזאת מסתלקת, האדם נדרש לגשת למלאכה ולעורר את ליבו לרצונות טובים, ולהתחנן לזכות לעבודת השם. העבודה הזאת באה לביטוי בימי ספירת העומר. וגם כאן נדרשת זהירות, שלא נחשוב חלילה שכעת מעשה המצווה הוא שלנו, כי באמת המעשה עצמו הוא תמיד במתנת שמיים. ואז מגיע שבועות שמשתמשים בו דווקא בחמץ. כי כעת, כבר אנחנו יודעים להשתמש בעבודה העצמית שלנו בצורה נכונה.

כעת, נשוב לדברי הזוהר שפתחנו בהם. יש מצח ויש מצח. אומר רבי נתן – 'מצח' זה גם אותיות 'חמץ'. החמץ יכול לשמש כדבר חיובי ומעורר השראה של רחמים ורצון, אך יכול להיות גם כשורש פרה ראש ולענה. כאשר יודע האדם את מקומו וזוכר שההצלחות שלו הן רק בחסדי שמיים – אז משמש החמץ כמנוף לרחמים ורצון, מצח הרצון. אולם כאשר זוקף האדם את הצלחותיו לזכות השתדלותו – אז הוא מחובר למצח הנחש, ה' ישמרינו.

כעת בשבועות זה הזמן להשתמש בחמץ, לעשות את מה שאפשר לעשות, ועם כל זה לזכור ולהפנים שהכול זה מתנת חינם וסייעתא דשמייא. כשזוכים לתובנה הזאת, מתעוררת עלינו מידת הרחמים ועת רצון.

(על פי ליקוטי הלכות ברכות השחר ה"ה מט-נו).

לרכישת הספר מטעמים סביב מועדי השנה ברוח חסידות ברסלב, לחצו כאן!