את מעמד מתן תורה בהר סיני, ליוו קולות וברקים וקול שפר חזק מאוד. לא היו אלו קולות של טקס ממשלתי או תהלוכה צבאית חלילה, היו כאן קולות של שופר שנועדו למטרה מיוחדת, שכנראה אפשרה לקבלת התורה שתהיה כראוי.
ויש לנו להתבונן, מדוע היה הכול צריך להתרחש כאן בצורה כה מאיימת. וכי לא היה מתאים יותר ללוות את המעמד בקול ששון וקול שמחה, חליל ומצלתיים?
נוכל להבין את העניין בהקדם דברי רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (תורה ס') וזה לשונו: "יש בני אדם, שישנים את ימיהם, ואף שנדמה לעולם שהם עובדים את ה', ועוסקים בתורה ובתפילה, אף על פי כן, כל עבודתם – אין לה' יתברך נחת מהם, כי נשאר כל עבודתם למטה, ואין יכול להתרומם ולהתעלות למעלה".
השורות הללו הן סגנון מאוד לא מצוי בלשונותיו המלטפים של רבינו, אבל הן כתובות באותיות קודש, שחור על גבי לבן, ומחובתנו לנסות לרדת לעומקן.
מדברים כאן על בן אדם שעושה הכול. הכול הכול! לומד בהתמדה, מתפלל באריכות, מתעטף בציצית ומניח תפילין, נותן צדקה ומחייך לכולם, וכי יש יותר צדיק ממנו? באים ואומרים לו: הלו, אתה ישן… זה לא זה.
בחלום, גם כן עושים הכול, מדברים, צוחקים, בוכים, אוכלים, הולכים לישון, קמים, נוטלים ידיים, מתפללים, לומדים, עושים חסד, עושים עסקים, מרויחים מיליונים. אבל, בשלב מסוים, מצלצל לו השעון המעורר, וזורחת לה השמש, ואז אומר האדם לעצמו: אה, זה היה רק בחלום, עכשיו התעוררתי.
גם בעת החלום, כשזרחה השמש והיו שמיים תכולים, אילו היה מגיע אלינו מאן דהו ואומר לנו: 'תדע לך שזה רק חלום, זה לא באמת', לא היינו מבינים מה הוא רוצה, ועל מה הוא מדבר בכלל.
כשרבינו בא ורומז לנו בעדינות, שיש סיכוי שאנחנו שקועים כבר שנים רבות בחלומות. הוא גם מסביר לנו מה הכוונה – 'לישון בעמידה'. האדם עושה הכול, אבל הוא לא שם לב מה הוא עושה, הוא נהפך למכונת ייצור.
יש פס ייצור שנקרא יום ראשון, בפס הזה מייצרים: נטילת ידיים, ברכה, חיוך קל, מתלבשים, ברכות השחר, ברכות התורה, מקווה, ציצית ותפילין, שחרית, ארוחת בוקר, ברכת המזון, עזרה בבית, כולל או עבודה, מנחה, ערבית, שינה. עד כאן פירוט פס ייצור של יום ראשון.
ויש פס ייצור שנקרא יום שני, שם שוב עושים פעולות שונות, וכן על זה הדרך בכל ימי השבוע. יש תוכניות ופעולות קבועות לימי שישי, לשבת קודש ולחגים, וכן על זה הדרך.
כאשר עושים הכול בלי מינימום של התבוננות, עם אילו אוצרות אנחנו מתעסקים, לשם מה אני אוכל, עבור מי אני מברך, מדוע אני מגדל ילדים, כמה מצוות דאוריתא יש כאשר אנו מחייכים למישהו, כאשר קונים לחם במכולת. מכונה כזאת נקראת: אדם הישן בעמידה עם עיניים פקוחות.
במצב כזה, האדם לא יודע להעריך כל יום חדש. כי מה ההבדל בעצם בין פס הייצור של יום ראשון הזה לקודמיו, הלוא כבר עשינו את זה גם ביום ראשון שעבר, מה אמורה להקרין לנו השבת הזאת, אם כבר עשינו שבתות הרבה?
כאשר נמצא האדם בצורת חיים כזאת – הוא שרוי בגלות נוראה. הוא בעצם ישן את ימי חייו.
במצב הזה בדיוק היו עם ישראל במצרים.
בפסח – יצאו עם ישראל והחלו בתהליך של התעוררות מהשינה. הם מתחילים לספור ספירת העומר.
בספירת העומר עושים 'תרגילים' המלמדים שאין שום יום מיותר. לכל יום יש את המשמעות הייחודית שלו, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכן הלאה. לא די בכך שנספור מראש את הימים מפסח, ונקבע על פי זה את חג השבועות, אנחנו מצווים לספור ולהתחבר מדי יום למשמעות שלו, במילים אחרות: להיות ערניים. לא לרחף בחלל, לא לשקוע בחלומות. אדרבה, להתחבר למציאות האמיתית של היום הזה, של המעשה הנוכחי.
התרגילים הללו באים לשלמותם עם בואו של חג השבועות. מתן תורה מהווה את פסגת התעוררות השינה. אם זכה האדם להתרגל להתחבר בכל מעשה שלו אל ה' יתברך, אם יזכיר לעצמו כמה מצוות דאוריתא הוא מקיים כאשר הוא קונה לחם במכולת וממתין בסבלנות בתור (וחי אחיך עימך, לא תונו, וחי בהם, שמירת העיניים, אמונה, חסד עם המשפחה, ועוד). אם נתחבר לכל פעולה במשך סדר היום עם משקפיים של יהודי – אז התעוררנו מהשינה.
על תקיעת שופר, אומר הרמב"ם (בהלכות תשובה פ"ג, ד) "רמז יש בה, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם".
נו, וכי צריך עוד הסבר לקול השופר אשר הושמע בחוזק רב בעת מתן תורה?
השופר הזה מהדהד ונשמע בכל שנה ושנה בחג השבועות. היו צדיקים שזכו לשמוע את זה בשעת קריאת התורה ביום הקדוש הזה. לנו הקטנים, נשאר לנסות לשפשף חזק את העיניים. לנסות לדלות מהחג הזה דליים של ערנות למעשים שלנו.
מעתה מנהג ישראל קדושים להישאר ערים בליל חג השבועות, יקבל משמעות עמוקה ואמיתית יותר. מפני שאין זה עוד מנהג נאה, אלא יש כאן ביטוי לעצם מהותה של נתינת התורה.
(עַל פִּי לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת גְּנֵבָה ה”ג)
לרכישת הספר מטעמים סביב מועדי השנה ברוח חסידות ברסלב, לחצו כאן!